הצילו! אנחנו משפצים!
תמיד הזהירו אותנו — זוג שנכנס לזה, לא יוצא אותו זוג. לא יוצא זוג בכלל. זה מתחיל ב"מאמי, בוא נשפץ לנו את קן האוהבים המתוקי שלנו, שיהיה הכי־הכי־הכי מקסים ונוח בעולם, כמו שתמיד חלמנו, כמו באגדות", ונגמר בלי קן וללא אוהבים. היא מטמטמת אותו, הוא לא מגלה מספיק רגישות כלפיה, ושניהם מתחילים ליטול תרופות הרגעה. להתלונן לחברים בטלפון. לא להצליח להבין למה בכלל בחרתי לגור מלכתחילה עם הטיפוס הזה, שרק ממרר את חיי.
אבל לא אצלנו. אנחנו זוג מודרני, מודע, נאור, ואצלנו זה יהיה אחרת! הוא יחבק אותי בלילה אחרי עוד יום שיפוצים ארוך, ויכיר תודה על כל מה שעשיתי למען חיינו המשותפים. בסבלנות אין קץ יקשיב לי מייבבת, בעוד אני מצידי אמשיך לאחוז בתואר "האישה הכי קלילה עלי אדמות". לא מתקטננת או מתחשבנת על זוטות. "לא רוצה מזגן עילי חדש? מיני מרכזי מגדיל את צריכת החשמל? כשאתה לצידי, גם ונטילטור זה מעל ומעבר".
נחליט מראש על תקציב ריאלי, כזה שלא יגרום ללחצים בחזה או במסגרת האשראי, ובתוך חודשיים גג סיימנו. מה שחורג – פשוט לא יקרה. מה שמעורר מחלוקת – פשוט לא יתעורר. נהיה מופת ודוגמה לאיך משפצים בית, בלי לפרק אותו במקביל.
נעים להכיר, זוג בשיפוצים. לא קל, אבל החלטנו לא להקשות עוד יותר. אנחנו לא נקריב את הקשר הטוב שלנו על מזבח בטון מוחלק או גרניט פורצלן. לא ולא! לא יהיו אצלנו ויכוחי צבע, שליכט או רובה צבעונית, ומצידי - שהוא יבחר הכל. בכלל, אני כל כך מאושרת מזה שהגענו בכלל לרגע, וזכינו זה בזה, וחסכנו לשיפוץ, עד שבכוונתי לחייך לעברו מבוקר עד לילה.
מכל הסיבות האלה הודעתי, לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, שיהיה אחלה. מוותרת על דעה. נעשה מה שמתאים לו, כי הוא הרי העניין ולא הבית המטופש הזה. האיש שגר איתי בו חשוב יותר. זה, אגב, לא אומר שאני מוותרת. כי צריך לצאת בסוף נחמד, מדהים, מושלם, ובאופן כללי הבית הכי יפה במזרח התיכון.
כל מה שרציתי זה רק שהכל יקרה כמו שרציתי. בלי ריבים ועניינים. לא פחות ולא יותר. באווירת פיוס והקשבה. מובן?
אז עשינו שיחת חתך לפני שיוצאים לדרך. הוא התחיל ללכת לדיקור, ואני נרשמתי לקורס אקסל ולמדתי איך להניח מחירים מעל מחירים ולסכם את הכל לכדי מחיר. חברים, אני חיה את החלום. אם חורג לי, אני מוחקת משהו שפחות נחוץ. בדרך כלל זה מהרשימה שלו.
אתמול ישבנו על קפה ועוגת תפוחים. מסביבנו גוג ומגוג, שוד ושבר, הריסות של חיינו עד כה. הכל חצי ארוז, ומה שלא ארוז — מנופץ ומפוזר בכל פינה. עשינו בריף קצר לגבי מצבנו, ומצבנו יציב. יש עדיין סימני חיים. מה שכן, רועש נורא!
בגלל שהם מרגישים את המתח, הילדים הפסיקו לישון בלילה, אז גם הלילה הם שמעו שיחה קצת משונה. אני אומרת לו: "נועם, אני הרוסה", והוא אומר לי: "את הרוסה? אני הרוס", ואז אני מתעקשת ש"אני יותר הרוסה" והוא גם. תחרות שאי־אפשר לנצח בה. "אמא ואבא משפצים", הסברתי להם. "בשביל לבנות חייבים להרוס — אז שנינו הרוסים במידה שווה. רק שאני טיפה יותר".
בכל בוקר אני קמה ומתחילה לדאוג. תכלס, לא מבינה את האיש הזה. יש לו לגיטימציה מלאה מצידי לשמור על אותה אדישות קסומה שגרמה לי להתאהב בו מלכתחילה, ואני כבר אדאג גם בשבילו. גם אין לי שום דרישות ממנו. חוץ מאיזה קיר גבס קטנטן פה ושם, קצת איטום, ריצוף, ריעוף, דברים שעל הדרך. ואם רק יישב ויסתכל על הים? אוהב אותו באותה מידה. כי הרי לא באמת אכפת לי מכלום, כמו שאכפת לי ממנו. ממנו ומאמבטיה. הודעתי מראש שעל הכל אני מוכנה לוותר, כולל על עצמי, רק שתהיה אמבטיה. וגדולה כזאת. ענקית! בריכת שחייה מקורה בחדר הרחצה שלנו, שתהיה מספיק מרווחת בשביל שאוכל להשתכשך.
"אין מקום לגם וגם", הסביר לי, "ואני אדם של מקלחון". סליחה? אנחנו מכירים מאיפשהו? מקלחון?! מקלחון הרי לא יכול להיות גם אמבטיה, אבל בכל אמבטיה יש גם דוש. בנושא הזה חייבים להכריע בצורה דמוקרטית, והצבעתי פה אחד שאין פה כל מקום לדמוקרטיה.
"מי בכלל עושה אמבטיות?" היועצים שלו התחילו להתערב. אבל אני, כשנוגעים לי באמבטיה — נהיית מלוכלכת. זה לא שביקשתי עכשיו תקרה חשופה, סן רוף, פרקט תלת־שכבתי 14 מ"מ מעץ אלון גושני. זה לא בתקציב, אבל אמבטיה כן. עושים היום אחלה דברים. באלפיים שקל, 3,000 גג, ואם ממש־ממש יתחשק לנו להתפרע – אפשר להתפנק אפילו עם free standing. אמבטיה שעומדת לה לבד, מלכותית, בלב החלל הפיצי שלנו, עם רגלי זהב וראש גשם מוטרף. הכל מזכוכית. על רקע חלון שמתחיל ברצפה ונגמר בתקרה, ופונה לחצר כשהשמש חודרת פנימה. אני אוכל לרבוץ לי שם שעות. כמו ההיפופוטם שאני.
"אבל מי עושה אמבטיות?" הם שוב שואלים, כל החברים שלו שנכנסים לי לאמבטיה. הם אפילו לא נשואים! אין להם ילדים, אז ברור שגם אין להם צורך להירגע מכלום. לי יש! צאו לי מהאמבטיה. בעיקר עכשיו, כשאני מאוד־מאוד־מאוד לחוצה מכל נושא השיפוץ.
אז מה בסך הכל ביקשתי? אמבטיה אחת קטנה אחרי שתי לידות בלי אפידורל? לדעתי אני האישה הכי צנועה בעמק חפר. פה, במקום שבו לכל הנשים האחרות בונים טירות. אחת אפילו הביאה קבלן מתל־אביב שמגשים לה את כל החלומות, כולל נוף לים ובריכת שחייה מחוממת שמנגנת מבפנים מוזיקה.
"את חייבת את זה!" היא אומרת לי בתור במכולת, "מישהו בא ומתקין לך רמקולים בצורת סלעים בחצר, ובכל החדרים, במובלעות בתקרה, ומחפה בגבס, וכמובן באמבטיה! כל חדר יכול בו זמנית לשמוע שיר אחר. קולטת? הילדים שירי ערש, בחצר צ'יל־אאוט, בסלון ביטלס, ובכניסה לפרגולה הקדמית ג'אז! את חייבת כזה, קרן. חייבת. כל הבית wireless! מי משתמש בימינו בממיר של הכבלים? היום הכל בקירות. בית חכם. לתת לך את הטלפון?" ואני לוקחת. מתוך נימוס. כי גם אם היה לי את הכסף, לא הייתי מוציאה אותו על זה. אני מעדיפה לקנות 50 אמבטיות ולהניח אותן בבית הטיפש שלי.
אז בינתיים אני מביטה קדימה בהתרגשות ובאימה ותוהה: האם בסופו של תהליך אשכב באמבטיה? או שהיא תשכב עליי? ומה חשוב יותר, עוד פאזה של חשמל, או דוד שמש חדש? והאם תזרח מחר השמש על אהבתנו? כי מה בא קודם, האהבה או האמבטיה? ומי בכלל עושה אמבטיה בימינו?
התשובה היא מי שיש לה. תסבירו לו.
הצילו! משפצים!
