נועלת את הבית. גם את החלונות. פותחת את המגירה במטבח ומוציאה משם את הסכין של הלחם. רצה לחדר. בעצם למה לי לרוץ? מי רודף אחריי? עוברת להליכה מהירה ומחליטה להישאר הלילה בבגדים. רק את הנעליים להוריד, אבל להכין כפכפים מראש ליד המיטה. לכי תדעי.
מזדחלת לזוגית שלנו, שהלילה היא מיטת יחיד ענקית. אוף. בחר לו לילה לישון בתל־אביב אצל אחותו, לא? אבל מחליטה לשרוד. או לפחות לעשות את המקסימום כדי לא להיכחד. עכשיו נשימות. כמו שלמדתי בהכנה ללידה, בימים שהייתי 90 קילוגרם של חיה מדיטטיבית.
אוי, נראה לי ששכחתי לנעול את השער בחוץ. למרות שכל אידיוט יודע שאפשר להכניס את היד מלמעלה ולפתוח את הנעילה עם האצבע, שווה להיכנס רגע לכפכפים. אז בגשם. בריצה. עד לשער. רק כדי לגלות שדווקא כן זכרתי לנעול.
זו הייתה שעה, אבל היא הרגישה כמו שנה, כי זמן פחד נמשך יותר מהרגיל... בעיקר כשיש לך מחשבות של אמא.
חוזרת אחורה, לימים לפני שנולדתי. כשעוד הייתי פוטנציאל גנטי של אישה אחרת שבחרה לעלות ארצה מרומניה. למה אנחנו כל כך כרוכים אחרי המדינה הזאת שרק מכאיבה לנו כל הזמן? שגובה מאיתנו מסים מטורפים, כמו מס שפיות, איכות חיים, ולפעמים אפילו חיים?
רציתי להתקשר לשאול אותה למה היה לה כל כך דחוף, בגיל כל כך צעיר, להתאהב בבת־ים? ואחר כך באבא שלי? אבל ידעתי כבר לבד. גם אני ילדתי כאן, ולפי הצ'ק שרשמתי הרגע לשיפוצניק, לא נראה לי שנזוז מפה בעידן הנוכחי. ילדה מרומניה ילדה בארץ ישראל ילדה עם התקפי חרדה ושני ילדים. יכולנו כולנו לאכול עכשיו ממליגה וקבב בבוקרשט ולקפוא מקור.
וכשאני שוכבת במיטה ליד הכרית המסוכנת שלי, הכל מתחיל להתבהר. ברור שאדאג. אני לגמרי לא חרדתית, זו פשוט מציאות מחרידה. הרי איך שלא נסתכל על זה, יש שם מישהו בחוץ! גם לפני נשאת מלחם. כי לא חסרים מטורפים בעולם. ואם אבסורד קיים בכל מקום שבו קיימים אנשים, לכי תאשימי את עצמך שיש לך מגירה של סכינים בלב.
מישהי שאני מכירה סיפרה לי שפעם חתכו לה את הקוקו כשחיכתה ברמזור, בברזיל. אז גם שם זה לא רק קרנבל. שלא לדבר על רעידות האדמה, והשיטפונות, והשריפות, והטיסות שמתרסקות, מה זה העולם הזה? ולמה הבאתי אליו שני קורבנות תמימים?
מחליטה ללגום מעט קוניאק. אולי אחשוב יותר צלול.
*
ועכשיו קצת אסקפיזם. כשהאור הגדול בשמיים כבוי, רק אור קטן אחד דולק בבית. האור של האייפון.
ככה בטעות יצאתי לטיול קצר במחוזות הפייסבוק הפסטורליים, שם בין "בשר זה רצח" אחד לאחר, מישהו כתב: "היימח שמו עדיין מסתובב חופשי. לאחרונה נראה בשוסטר". איפה שפעם אהבתי לקנות כרובית מטוגנת בטחינה לשבת.
מזל שעזבתי את העיר. לא שזה באמת עוזר לי. כי רק הרגע מסרו שטווח הבהלה התרחב וכעת יש טעם להיות בפאניקה גמורה גם מצפון לתל־אביב. למשטרה אין מושג, אז הציבור מתבקש לפקוח עין, ואנחנו גרים בבית פרטי שנבנה בשנות ה־50 המאוחרות. ממש לא וילה, כלומר, בלי חומת אבטחה ענקית מסביב לחצר, והכלב שלנו די ידידותי. אפשר גם להגיע מכיוון הים.
בום. שמעתי פיצוץ? מזנקת מהמיטה. אמא'לה! רצה לחדר שלהם. למה שמתי שם חלון, למה? מה היה לי כל כך דחוף אוויר?
מתכננת שוב מה אעשה אם וכאשר ההוא ייכנס לי בדלת הלא מאובטחת, איך אקח את שניהם, אחד בכל יד, ואקפוץ מהחלון המטופש הזה, ארוץ לשכן הקאובוי שיש לו סוסים אז בטוח שיש לו גם אקדח, ואם הוא לא בבית פשוט אמשיך לרוץ. עד רומניה.
למרות שהלב שלי הלם כמו תוף בתזמורת צה"ל, הם לא התעוררו. הבטתי בהם, עדיין ישנים, תמימים ולא יודעים כלום על העולם, וקיוויתי שיתבגרו כמה שיותר לאט. טוב להם ככה. אף אחד עוד לא סיפר להם שחבר של דוד שלהם נרצח אתמול בלילה כששתה בירה.
לא, חייבת לעשות כמיטב יכולתי כדי למנוע עוד אסון. מתקשרת לקב"ט של המושב באחת בלילה. הערתי אותו מהשינה, אבל "לא נעים" מת כשלא מעוניינים למות. מבקשת ממנו שמישהו ישלח דחוף סיור אזרחי, שיאבטח מסביב לבתים פה, כי ישנים ילדים בעמק חפר הזה. ילדים, אינעל העולם. אין מצב. הקב"ט הסביר שלא ישלחו שום סיור ושום קשיו, כי לא נשקפת כל סכנה והוא לא מזמן חזר מכביש החוף ולא ראה משטרה באזור. כאילו זה שאין משטרה, בהכרח אומר שגם אין רוצח. אז בכיתי. אבל קצת. אפילו בלי ווליום, כי גם ככה נועם לא בבית לרחם עליי.
לפעמים דקה היא עולם ומלואו. לפעמים חוסר ערנות רגעי ממש עולה בדם. אני זוכרת את הכביש, בלילה ההוא, של ההתנגשות.
ירד גשם. ואולי לו ראיתי אותו שנייה קודם, יכולתי לברוח לתעלה מימין? אולי אם הייתי יכולה לחזור אז דקה אחורה, לא היו לי היום פריצת דיסק וחרדות כאלה בכל פעם שאני עולה על הכביש? רק שאי־אפשר שלא לחשוב על הדקה הזאת. ומה היה קורה אילו.
צירופי חיים שונים הביאו אותי להיות אישה כזאת, שלא ישנה בלילה, או ישנה עם פירורי לחם מתחת לכרית. מישהי שיודעת שאין דבר כזה יותר מדי זהירות. או שבעצם, הבהלה יכולה גם להרוג? כי לא מומלץ לנהוג בלחץ, גם אם פעם עברת תאונת דרכים. או בעיקר אם פעם עברת. ומה בכלל זה תורם? האם החרדה שלי עוזרת לעולם, או דווקא מעלה את הסיכוי שאדביק את ילדיי באותה מחלה?
אז החלטתי להזדכות על הסכין. לסגור את מגירת החרדות ולמצוא לי מגירה אחרת. גם ככה תהיה תמיד סיבה לדאוג, אז לפחות לגבי זה אין לי מה לדאוג. נכון?
וזה דווקא מרגיע. לפחות אני מודאגת בארץ שלי. המקום שאני הכי אוהבת לדאוג בו בעולם.
