לחנוק מרוב קנאה: המתכון להרס הזוגיות

"שומעת?", שואל אותי הספר באמצע הפן, כאילו שאפשר לשמוע משהו ברעש הזה, "יש לי בת זוג שצעירה ממני בעשר שנים והיא קנאית, מה זה קנאית, לא נותנת לי לנשום. אני אוהב אותה ואנחנו גרים ביחד, אבל אני לא יכול לדבר עם אף אחת אחרת, ואם מישהי פונה אליי זה נגמר באסון".

הוא המשיך לספר כל מיני דברים שאת חלקם הצלחתי לקלוט, ואת רובם לא, בגלל הרוח החמה שנשבה לי בתעלות האוזן. ניסיתי להיזכר בקנאה, איך היא מרגישה, איזה צבע יש לה, איזה טעם - ולא הצלחתי.

הכתבות הקודמות:

אין לך כסף? תחליטי שזה בידיים שלך

באנו חושך לגרש: יצאת מחושך לאור - היפטרי מרגשות האשם

מתגרשת? אל תהיי חברה של הילדים - תישארי אמא

קנאה זה רגש זר לי, זה ההיפך מפרגון, ההיפך מלעשות בנאדם מאושר. צהוב! נזכרתי פתאום. זה הצבע של קנאה. צהוב ירקרק שורף ומקפיא ביחד. הצצתי על הספר בזווית העין שלא כוסתה בשיער רטוב וניסיתי לראות מה יש לה לקנא.

למה לקנא?

הספר שלי משקיע בעצמו, מתאמן בחדר כושר, נראה צעיר לגילו, ומפאת עיסוקו מוקף כל היום בנשים שלא משנה איך הן נכנסות אליו, הן יוצאות יותר יפות ממה שהגיעו. אם לי היה בנזוג כזה הייתי מקנאה בעצמי שאני איתו, בטח לא מציקה לו או חונקת אותו.

"יש לנו קבוצה של הרבה חבר'ה ויש שם גרושות ורווקות", הסביר לי, "בכל פעם שגרושה מתקרבת אליי, בת הזוג שלי קופצת על שנינו".

אולי היא לא בטוחה בקשר ביניכם? שאלתי. הוא כיבה את הפן, הסתכל ואמר: "אני נמצא איתה, נכון? אני ישן איתה, נכון? יכולתי לקום וללכת, נכון? את צריכה שורש".

תירגעו, אני לא רוצה את הבעל שלכן

קנאה אף פעם לא מביאה בשורות טובות, היא מרחיקה ולא מקרבת. לבגוד אפשר מתי שרוצים ועם מי שרוצים, זו לא חוכמה גדולה. להישאר בזוגיות זו חוכמה ענקית. צריך מלא ספייס ולשחרר לשחרר לשחרר.

אני מכירה את התחושה של זו שנכנסת לחדר מלא זוגות ועיניים חשדניות נתלות בה. הייתי שם כל כך הרבה פעמים ותמיד רציתי לברוח. כולם אומדים אותך מלמטה עד למעלה (פעמיים), הגברים מתחילים בתחרות אגו סמויה מולך והנשים שונאות אותך מהרגע הראשון כי באת לגנוב להן את הבעל.

בהתחלה הייתי מופתעת, אחר כך נפגעת ולבסוף משועשעת. זה תמיד אותו דבר - כשהדבר האחרון שבא לך זה לקחת מהנשים האלו את הבעל שלהן. להיות גרושה במקום שיש בו זוגות נשואים הופך אותך אוטומטית לחשודה המיידית. הרי ברור שאת לבד, ברור שאת מחפשת, ברור שאת כל כך נואשת עד כדי כך שתרצי מישהו שיש לו כבר אשה אחת על הראש. זה, אגב, לא משנה איך את נראית – את האשה האחרת וככזו יש סביבך הילה מסוימת, בצבע צהוב ירקרק שורף ומקפיא ביחד.

האמת, לקח לי זמן להבין שאני האשה האחרת. לתומי סברתי ששופטים אותי כבנאדם, על מעלותיו ושלל חסרונותיו, ולא כגרושה שמחפשת פרק ב' בכל מחיר, אולם התבדיתי. גם הנאורות בנשים הרימו חצי גבה, ולא מהבוטוקס, ורק מי שהיתה בטוחה בזוגיות שלה – או שהבעל סיים לעניין אותה ממזמן – התייחסה אליי בגובה העיניים. גיליתי שגם היחס לנשים נשואות לא שונה בהרבה, אבל שם משתמר מאזן אימה מופלא בין הזוגות, בבחינת 'אל תנסה אותי כי גם אני יכולה'.

אז מה אתה עושה? שאלתי את הספר שלי. "מה אני כבר יכול לעשות?" הוא משך בכתפיו השריריות, "אני מסתכל על נשים כמו כל גבר, וכשבת הזוג שלי רבה איתי אני מסביר לה שיש לנו עיניים בשביל לראות, והידיים שלי נוגעות רק בה, אז שתשחרר. אני מבין שזה מחוסר ביטחון, אבל זה לא קשור אליי, אני כל הזמן אומר לה להפסיק עם הסצנות, וזהו, גמרנו".

מה גמרנו, קפצתי מהכסא, זה מה שאתה אומר לה? הספר הביט בי ברחמים. "לא נשמה, גמרנו עם הפן, מתי את באה לשורש?"

שלך,

גאיה קורן.

גאיה קורן היא עתונאית ידיעות אחרונות, מנטורית נשים במשבר וגירושין, מרצה לשינוי חיובי בחיים   ומנחת סדנאות אני מלכה! להערכה עצמית. גרושה באושר, עושה מהלימון לימונצ'לו ואופטימית חסרת תקנה