באנו חושך לגרש: יצאת מחושך לאור - היפטרי מרגשות האשם

מה שאני אוהבת בחנוכה זה את הזיוף האוניברסלי של מעוז צור. את עומדת מעל הנרות שמטפטפים את עצמם על החנוכיה הכעורה שהילד עשה בגן, מנחמת את עצמך שגם פיקאסו לא מובן לכולם, ועושה תנועות עם השפתיים כשמגיעים לסוף השיר עם הלחן הכי מופרך בעולם.

בעיניי, מעוז צור הוא סימבול למשפחה: מלא דברים לא מתפקדים, מערכת היחסים חורקת, הילדים משתדלים לא להצית את כל הבית כשהם מתעקשים להדליק לבד – אבל הלהבות החמודות נותנות תקווה למשפחתיות שבטית מלאה באור ואהבה.

ואז הנרות כבים. לאט לאט הלהבה דועכת ומאכלת את עצמה בתוך החנוכיה. את מתחילה לשיר באנו חושך לגרש והילדים חגים כמו סביבון, חופרים לך שתקחי אותם לפסטיגל ולהפקות גרנדיוזיות שעצם המחשבה עליהן גורמת לך להרגיש כמו נר דקיק.

הכתבות הקודמות של גאיה

תארי לך שהכל אפשרי - ותתחילי לחיות. עכשיו

זה הרגע: היפטרו ממחשבות מסרסות ששודדות לכן את הזמן

חנוכה הולך יופי עם רגשות אשם אימהיים

לכשעצמי, מעולם לא הייתי בפסטיגל. הייתי מוצאת אמא מהסוג המשקיע ונותנת לה כרטיסים בתמורה לזה שתיקח את הילדים שלי. זה עבד מצוין עד ששאר האמהות עלו על הפטנט והתחילו לעשות כמוני.

בפעם היחידה שהחלטתי לצאת מעורי ולהסתכן בשיערות סבתא ורודות על הראש במקום השיבה הטבעי שלי, מצאתי את עצמי נוסעת לגני התערוכה, עשר דקות מהבית שלי, ועומדת בפקק שעה וחצי. הילדים נעשו רעבים, התחילו לבכות ונרדמו. כשסופסוף הגענו לאזור הפשע גילינו שהוא סומן ברצועות צהובות ונסגר לתנועה. עשיתי יוטרן, חזרתי הביתה והזמנתי פיצה.

חנוכה הולך יופי עם רגשות אשם אימהיים. לנו אין חופש אבל לילדים יש, המאכלים נוטפי שמן וכל הבית מלא בסימני אצבעות, הכסף נגמר באמצע החופש הגדול אבל המופעים עולים הון, וכשהמשפחה לא מתפקדת גם הסופגניה הכי ריבתית לא תמתיק את המצב.

יצאת מחושך לאור, תשמחי

חנוכה, יותר מראש השנה ופסח לטעמי, עצוב יותר כשהילדים לא אצלך. גם במשפחות הכי חילוניות יש משהו במסורתיות הקיטשית הזאת שעושה אותך קצת עגמומית. תוסיפו לזה את הסתיו עם הענן, והנה גשם הדמעות.

בשנה שעברה, כשהילדים לא היו אצלי, שכחתי שזה חנוכה. לא הדלקתי אף נר ולא הכנסתי הביתה לביבות או סופגניות (זה דווקא היה סבבה). דמיינתי איך כל המשפחות עומדות בערב מעל החנוכיות, של הילד או זו שקיבלו בירושה, ומתלכדות לרגע אחד משפחתי מהסרטים.

נמלאתי רחמים עצמיים, ואז, בהבזק של רגע, הבנתי שזה זיוף, שחנוכה הוא חג יפה כל כך כשהכל בסדר על באמת, ולא כשמנסים לשחק אותה. הדלקתי את כל האורות בבית (ונרות ריחניים, הייתי רומנטית עם עצמי, אם אין אני לי אז נרות לי) ושיננתי לעצמי: יצאת מחושך לאור, תשמחי. נזכרתי שהילדים עושים חיים עם אבא שלהם בתאילנד, שאני פטורה השנה מדמי חנוכה ושכל הבית עומד לרשותי.

מיד עשיתי מה שעושה כל אשה שהבית עומד לרשותה: כלום. כלומר, את אותם דברים שהיא תמיד עושה: כלים, כביסה, פטפטת טלפונית, משייפת ציפורן שנשברה ומפשירה פיתה.

חנוכה, כמו כל אירוע בחיים, יכול להיות ממלא או ריקני בהתאם למשמעות שאנחנו ניתן לו. אם נחליט שהוא חג מבאס הוא יהיה מבאס, ואם נראה בלהבות את השמחה שמרצדת לנו בעיניים הוא יהיה לגמרי חג האורים. הכל עניין של תפיסה והסתכלות. האירוע יישאר אותו אירוע בין אם נחשוב חיובי או שלילי, השאלה היא מה אנחנו עושות ממנו.

תסתכלי על החצי המלא של הכד,

חג שמח,

גאיה קורן.

גאיה קורן היא עתונאית ידיעות אחרונות, מנטורית נשים במשבר וגירושין, מרצה לשינוי חיובי בחיים   ומנחת סדנאות אני מלכה! להערכה עצמית. גרושה באושר, עושה מהלימון לימונצ'לו ואופטימית חסרת תקנה