המדור לחיפוש קרובות
דרושה: חברת נפש חדשה שהיא גם שכנה, כדי לקפוץ אליה לקפה ולשתוק
אני גרה כמעט חמש שנים בעמק חפר. כבר לא עולה חדשה. מכירה את המוכרת במכולת, ואת האיש הרזה שאוהב לרוץ בלי חולצה דווקא באמצע הסופה. יש לי דרכי קיצור לים. ספסל ספציפי שאפשר תמיד לברוח אליו ולחפש תשובות בשקיעה, כשקשה, ולא רק השמש שוקעת. המכונית שלי כבר למדה את ליטוף עלי הפיקוס בשלכת, כי אותו עץ גר מעליה מיום היוולדה.
הספקתי לחוות שני הריונות במושב הזה. נולדו לי שני ילדים. בן ובת. וכלבה אחת הלכה לי לאיבוד, מצאתי אותה והיא הלכה שוב. מאז לא חזרה.
חוויתי פרידה. חוויתי פלישה של נמלים בקיץ, ופתאום, בוקר אחד מחוץ לחלון, המליטה כאן חתולה מקומית. שישה גורים. החודש אפילו השגתי את מספר הטלפון של קצין הביטחון במושב. אז כשלא מוצאים מחבל, אני מתקשרת אליו באמצע הלילה ומבקשת שינעלו את השער. צוחקים עליי שאני היסטרית, אבל עדיף שיצחקו משכולנו נבכה יום אחד.
אני גרה כבר כמעט חמש שנים בעמק חפר. השנה אורי נכנס לגן מרובה ילדים, ובזכות זה הכנסתי ארבעה מספרי טלפון חדשים לטלפון הישן שלי. ארבע אמהות התיידדו איתי. התיידדתי בחזרה. כולן נחמדות. כולן גרות פה די לידי, כמעט מתחת לאף שלי, ורק עכשיו למעשה נפגשנו. מוזר.
אני גרה פה שנים ואין תלונות. יש לי פה כמעט כל שביקשתי. בית, דשא, אוויר עמק־חפרי שקצת מזכיר את עמק הירדן של ילדותי, גבר חובב גלישה ומתקן עם הרבה גלשנים בחצר. אבל אין לי פה חברת נפש. אפילו לא אחת. חברות יש, והן מדהימות, אבל אחת כזאת שמתרסקים לידה? שאפשר לחשוף בפניה גם צדדים מכוערים? מישהי שבאמת אכפת לה ממני ולי ממנה. אחת לחגוג איתה שמחות קטנות ולא מנצנצות, מישהי שתהיה לי תמיד. ואני לה, תמיד. שסתם תקפוץ מדי פעם לשתוק איתי על כוס קפה. חסרה לי מין חברות כזאת, של הנפש. שלא נזקקת למילים.
פעם, בגלגול קודם, גרתי בתל־אביב. זוכרת את זה. רק את האישה שהייתי קצת שכחתי מאז. מישהי בת 20 שמחפשת את עצמה ומוצאת כל הזמן עוד ועוד חברים. כל כך הרבה חברים מצאתי. וחברות. כאלה של הנפש קשה למצוא, אבל לימים הבנתי כמה קל לזהות. הן אלה ששרדו איתי את הג'ונגל המסוכן שפעם קראו לו חיי.
עברתי לגור לבד בעיר זרה, צעירה פוחזת, מנסה להגשים חלום, והלב שלי היה פתוח. הייתי במין גיל שהוא כבר לא ילדות לא מעוצבת, ועדיין לא הורות מלאת מטלות וחסרת פנאי. גיל הנפש. היום בקושי יש לי זמן להכיר את עצמי לעומק, אבל אז? כל שובר לבבות בלי לב הרטיט את ליבי, וכל הרפתקה נראתה כמו מסע חשוב.
בימים ההם יכולתי להעביר ימים בסתם לבהות. חשוב לבהות, כי דווקא בזמן שבהיתי ראיתי. ככה נגלתה לעיניי בוקר אחד מירי, שהפכה מאז לעיניים שלי. היא היום זאת שרואה אותי טוב יותר ממני, למרות שאנחנו בקושי מוצאות זמן להיפגש. ובכל יום אני מתקשרת אליה לפחות פעמיים, והיא אליי, ושתינו שמות על רמקול ושומעות את רחשי הרקע של החיים שלי, ושלה, בקקופוניה מושלמת של מרחק ואהבה. לפעמים השיחה הזאת נמשכת שעתיים בלי שבכלל דיברנו. אבל דיברנו. והיא הייתה שם איתי כשאף אחת אחרת לא.
את כרמית הכרתי באותה תקופה בוהה, בבית הספר למשחק. מצאתי בה פיסה של מציאות, בעולם מלא דמויות וטקסטים ובמאי. מאז התגלגלו חייה לקיבוץ בארי, יותר קרוב לעזה מאשר אליי, ועכשיו היא כבר בהיריון שלישי. מרגש. בא לי לחבק אותה, אבל איפה היא? בגלל ההיריון קשה עד בלתי אפשרי להזיז אותה משם. היא בכלל טוענת שכאן זה שם, ושאותי קשה להזיז לכאן. צודקת. שתינו נמצאות בדיוק במקום הנכון, רק שלא מדובר באותו מקום. הקיצר, אין מה לדבר על כוס קפה ספונטנית בחצות של נדודי שינה.
בהיעדר חלופה הגיונית, שוב אני מחייגת. שוב היא פה רק בקולה ואין לי באמת דרך לדעת אם טוב לה באמת, או שזה רק קול של בכאילו. אמרתי לה שעכשיו זאת תקופה של שיפוצים. שהבית שלי ושל נועם על גלגלים ושממש קשה לקחת את זה בקלות. בעיקר כשיש לך רק שתי חברות נפש בעולם כולו, ושתיהן משום מה מסרבות לעבור לעמק חפר. עקשניות!!
"אבל מה היה רע לך פה בכלל?" אני נוזפת בה. "פחות אזעקות אמת, יותר אזעקות שווא של חברה במצוקה. אני מתה מגעגוע". גם מירי בכלל לא מביאה בחשבון הגירה. לפני כמה שנים נטעה עצמה בקריית־אונו, והיא אדם שורשי. אי־אפשר לעקור אותה משם.
"בטוח עשית לך לפחות חברה טובה אחת שם במושב", היא מנסה לרדת לעומק הבעיה. "את כבר גרה שם 80 שנה, קרנונה". והיא צודקת. ויש פה גם אנשים ממש טובים, שתדעו. נשים משובחות. אני ממש נהנית להיפגש עם דניאל, למשל, כשיוצא, במקרה, או להיקלע לשיחת עומק עם שכנה חכמה שיש לה עיניים מקשיבות. אבל ליפול אחורה ולהאמין שמישהי באמת תתפוס אותי? כלומר, לדעת בלב שלם שהיא תהיה שם, לא משנה מה, ולא תיתן שאתרסק? כזאת אני עוד לא בטוחה שמצאתי.
או שאולי מצאתי ורק לא ידעתי שמצאתי? ואולי היא ממש כאן, מתחת לאף שלי, והאף שלי פשוט סתום חמש שנים? או שהיא פשטה ידיים, וזאת אני שעדיין לא הרשיתי לעצמי ליפול לידה, כי אני זאת שלא בוטחת? שלא פותחת? שמצפה שייכנסו בלי הזמנה? אבל לכי תצפי ממישהי להתפרץ פתאום אל תוך חייך, כשאת מין חומה בצורה שכזאת?
ועוד תראו מי שמדברת... דמות מסרט שהיא חיה בו, עם תסרוקת ואיפור מהטלוויזיה, חברה של כל מיני, ששרה שירים עם קלינשטיין, אבל שותקת רוב הזמן כשפוגשים אותה במכולת. לכי תפני אליה בכלל ליד המדף של התחליפי חלב.
ובזמן שאולי חושבים עליי שאני חושבת את עצמי, לי פשוט בא כוס קפה. סתם לשבת באיזו מרפסת. לשתוק רגע עם מישהי שלא חייבים לדבר לידה, או לעשות רושם, ולדעת שהיא מבינה את כל מה שלא אמרתי. להיות זו לזו כתף כשהמציאות חונקת. להגיד לה "את אמא טובה", כשהיא תשכח להגיד את זה לעצמה, ועל הדרך לומר גם לעצמי. לחיות את הרגע, כמו שהיה פעם, כשגרנו בעיר וסתם חיפשנו. עוד לפני שהיה לנו כל כך דחוף למצוא. בתקופת הנפש. לזכר ימי התום.
