עם דוקרן קרח, טובלת בנהר הקפוא
הם מגיעים אלינו רגע לפני הגירושין. אחרי שנים של כמיהה לילד אבדו השמחה והתקווה. ואז אני אומרת לה: "אני רוצה שתבואי איתי לטבול. תבואי לטבול ויהיה לך ילד", ואני לא מבינה מאיפה יוצאות לי המילים האלו. זה כל כך לא אני. אין לנו מקווה בקטמנדו. בשביל לטבול אנחנו נוסעות שעה וחצי, מטפסות עוד שעה בהרים - ומגיעות לנהר מכוסה בקרח. "בואי איתי לשבור את הקרח", אני מתחננת
כשמוכר העיתונים עובר בין סמטאות העיר קטמנדו, אני יודעת שהשעה היא בדיוק שבע ושלושים. מן הצריפים המאובקים מגיחים בעלי הדוכנים והרוכלים טרוטי עיניים, פוסעים אל עבר הנהר לרחצה של שחרית.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
פיסות הבד הדבוקות לגופם של נהגי הריקשות לא מצליחות להגן עליהם מפני צינת הבוקר הנושבת לעמק קטמנדו היישר מן ההרים הלבנים המקיפים אותנו. הם מבעירים מדורה קטנה ונואשת תחת חלון הבית שלנו. ילדי רחוב מזי רעב יורדים מקופסת הקרטון שעליה ישנו הלילה, ומצטרפים אל האש המאולתרת.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- נייעס מצדיע לשטיסל: על מה קיווע וליבי מדברים בדייטים?
- נתנאל בן הרשטיק החזן
- גם כשעושים לכם ניסים גלויים, אתם לא מצליחים להאמין/ הרב עדיאל בן שחר
דפיקות על הדלת מנערות אותי ליום החדש. הראשונה קלושה והשנייה כבר נמרצת יותר. "זהו חני. אני תקועה", היא אומרת לי מיד כשאני פותחת. "תקועה לגמרי".
היא תקועה אבל האצבעות שלה זזות מהר בתוך הכיסים. ככה זה לפעמים. הנפש כבויה אבל הגוף עוד ממשיך לפרפר. תוך שניות חוצה את המפתן ונופלת על הספה שלנו. אין לה עוד מה לומר. שותקת. אמרה מספיק. לא תמיד יש צורך להכביר במילים, והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם.
אני שותקת יחד איתה. כבר כמה ימים יושבת לימור בבית חב"ד שקטה ומהורהרת. מידי פעם שואלת שאלה זו או אחרת, אך רוב הזמן דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום. לצידה יושב בעלה. זעוף פנים ורציני. את קולו לא שמענו עדיין.
"זה פשוט לא ילך בינינו", היא אומרת לי לבסוף על הספה. "זה פשוט לא ילך".
בתחילה הכל היה טוב כל כך. אם לחלומות שלהם היה צבע - היה העולם כולו נשטף בצבעי התקווה שהציפו אותם. ואז החלו הנסיונות להרות. שנה, שנתיים ועוד אחת. מהר מאוד הם הבינו שיש בעיה.
הנהר הקפוא בבודהא נילקנתא. "המקווה" של חני ליפשיץ
מביטים היו בעיניים כלות על המשפחות שסביבם. מאזינים בשקיקה לצחוק הילדים המתגלגל, מריחים את
המציאות עלתה על הסרט:
הילד הנפאלי של חב"ד
טלי פרקש
הביקור הראשון של שליחי חב"ד בשוק של קטמנדו, הפגיש אותם עם ילדים מתים ברחוב. חני ליפשיץ החרדית לא יכלה למחוק את המראה, עד שאימצה את בים. "סבתי ניצולת אושוויץ אמרה לי: איך אפשר להגיד לא לעיניים מתחננות של ילד?"
"לא חסכנו באמצעים. כסף הרי לא חסר לנו", היא מסבירה. "אין מומחה שלא ביקרנו אצלו. אין טיפול שלא ניסינו. לכולם אותה תשובה : זה לא יקרה".
ופתאום החלומות שלה הפכו לאפורים, והאור בעיניו של בעלה כבה לגמרי. חילוקי הדעות והריבים קנו להם משכן של קבע בביתם. הם שכחו מתי הייתה הפעם האחרונה שבה חייכו האחד לשנייה. פשוט חייכו. כמה תמימים היו אז.
רגע לפני שנטשו את ספינת הנישואים הטובעת, הם החליטו על מוצא אחרון. עזבו את הזריקות והטיפולים, וארזו את תרמיל הדרכים העצוב "לנקות את הראש. לנסוע הכי רחוק שאפשר", היא אומרת. "בתחילה לנפאל, ומשם להודו ואולי גם לסין. אם בטיול לא נצליח לשקם את שנהרס - אז כבר אין לזה סיכוי".
הדמעות מגיעות כשהיא זועקת שגם פה זה לא מצליח! שהצער שלהם קורע את תרמיל הדרכים. היא בוכה לי על הכתף, ואצלי בתוך הראש כבר שורקות הרוחות.
"לימור. אני רוצה שתבואי איתי לטבול", אני אומרת לה ומהדקת את אחיזתי בידה. הבטן שלי מתהפכת. לטבול?? מאיפה זה יצא לי עכשיו?
היא עוזבת את אחיזתי באחת. "לטבול... במקווה, כאילו? מה פתאום לטבול?" היא קמה מן הספה.
צפו:
דרשה לטבול ללא בלנית - וסולקה מן המקווה
קובי נחשוני
תושבת ירושלים שביקשה לטבול מבלי שהבלנית תצפה בה, סולקה משני מקוואות בעיר - ולא קיימה את המצווה. המשרד לשרותי דת אישר: אישה רשאית לטבול במקווה ציבורי גם ללא נוכחות בלנית. יו"ר המועצה הדתית: "המקווה הינו מתקן הלכתי, ועל כן המדיניות נקבעת על ידי הרבנים"
"אבל את לא מבינה!" אני חותכת את דבריה. " את תבואי איתי לטבול, ויהיה לך ילד!"
מה קורה לי? אני לא מבינה מה קורה לי? זו כל כך לא אני.
"אני מבטיחה לך לימור!" אני זועקת לעברה, "יהיה לך ילד!" מי אני בכלל?? ממתי אני מבטיחה ילד בכזה ביטחון? איך השתלטה עלי תחושת השליחות הזו, שאני צינור. מעבירה מסר מעולם אחר.
היא מביטה בי כנשוכת נחש, כעוסה ומאוכזבת: "תתבישי לך, חני. איך את מעיזה להבטיח לי דבר כזה? עשר שנים שאני מתרוצצת מרופא לרופא, ואף אחד מהם לא מעז להבטיח לי ילד. ואת? מכירה אותי דקה וחצי, וכבר מעזה?"
הכאב בעיני השקד שלה מפלח לי את הנשמה. צעדיה חפוזים בדרכה את דלת היציאה. רגע לפני שהיא אוחזת בידית, אני תופסת את ידיה. מביטה לה עמוק בעיניים, ומבקשת אותה להקשיב לי רק עוד רגע אחד.
"'אין לנו כאן מקווה, לימור", אני מספרת לה. "אנחנו טובלות פה בנהר. בשביל לטבול צריך ליסוע שעה וחצי,
מתפללות לילד:
עקרות בחברה הדתית
רחלי מלק-בודה
קשיים נפשיים ופיזיים הם מנת חלקם של כל זוג שעובר טיפולי פוריות. אבל זוגות דתיים נידונים להתמודד גם עם בידוד חברתי, משבר אמוני ומורכבות הלכתית: "לא מעניין אותי שאני כמו הנשים הצדיקות. בעיניי, אין שום גדלות רוחנית בלהיות עקרה"
הדמעות מתגלגלות במורד לחיי. מאיפה הן הגיעו? "אני רוצה שתבואי איתי לטבול", אני מתחננת. "אני רוצה שתשברי איתי את הקרח .ואני מבטיחה לך: יהיה לך ילד".
הידיים הקרות שלה מתחממות אט-אט. המבט בעיניה מתרכך. "מאיפה באת לי פתאום, חני?" היא ממלמלת, "אנחנו כבר ויתרנו, ו... ומה עם אמיר? הוא בכלל לא דתי. אנחנו הרי לא מאמינים בדברים האלה. מה אגיד לו?" אני מרגיעה אותה שלא תדאג. חזקי בעלי כבר ידבר עם אמיר.
המלחמה בתוכה נרגעת אט-אט. עיניה מתבהרות .קרני השמש משרטטות נקודות של חן ורוגע על לחייה "בואי חני", היא אומרת לי. "בואי נלך כבר".
אני מסבירה לה שעוד לא. קודם נשב ונבין קצת.
במשך השבועיים הקרובים היא מגיעה אלי הביתה. אנחנו מדברות, לומדות את משמעותה של טהרה, על כוחה של האישה היהודיה, על העוצמה שיש לה. עיניה של לימור משתוקקות, והיא כמעט ולא נוגעת בקפה ועוגת הקינמון של הבוקר.
אמיר בעלה אכן התנגד. בהתחלה. אבל כשהגיע יום הטבילה הוא הגיע אלינו איתה, בכדי לחכות לה
געגועים מקטמנדו:
איפה את, מנג'ו שלי?
חני ליפשיץ, קטמנדו
עיניי פחם, תרמיל אפור וגב מלא צלקות. מנג'ו לא רצתה שיצילו אותה, אבל אמא שלה כל כך ביקשה, וחני ליפשיץ התאהבה ממבט ראשון. סיפור חיים של התעללות, מלחמה ושכול נחבא מאחורי ידיים עדינות וקול פעמונים, והמטיילות הישראליות נשבו בקסמה של הנערה הנפאלית. ואז, יום בהיר אחד, היא נעלמה
ריקשת האופניים המקרטעת לוקחת אותנו אל תחנת האוטובוס, בדרכנו אל הכפר בודהא נילקנתא - שם נמצא הנהר שלנו. באוטובוס הישן אין חלונות. הרוח העיקשת צולפת על פנינו. הכסאות שבורים לגמרי. שכנינו למסע הם עשרות נפאלים צפופים, עשר תרנגולות ושלוש עיזים. ריח חריף של זיעה אופף אותנו. הדרך פתלתלה וסבוכה .לא אחת אנו תלויים מעל תהום רבה , כפסע בינינו לבינה. בכל פעם שזה קורה, אני מגניבה מבט חושש אל לימור - אבל היא קורנת.
כשאנחנו יורדות מן האוטובוס, הטבע שר לנו שיר של יום. הרי ההימלאיה הלבנים קוראים לנו מכל עבר, קופים מרקדים מעץ לעץ, הירוק מתערבב בתכלת שמים. אני כבר רגילה למראות, לימור מוקסמת לגמרי.
יש לנו עוד שעה לטפס. עד אז כבר תבוא השקיעה ויצאו גם כוכבים. הדרך ארוכה ומתישה, ואנחנו מעבירות אותה בסיפורים על פעם. על נשים צדקניות שזו היתה דרכן לטבול מידי חודש בחודשו.
אני כבר יודעת שדווקא הפשטות במקום שבו זכינו להיות שליחים, נפאל שמרבית שעות היום אין בה חשמל, העוני מכפיר, התשתיות לקויות - היא המקרבת אלינו כל כך הרבה נשמות .פעם אחר פעם למדנו לקחת את המכשולים והקשיים למקום של עוצמה ותועלת.
את העלייה שאני עולה עם לימור כבר עשיתי עם עשרות נשים שדווקא כאן – שברו את הקרח. כשאנחנו מגיעות למקום, החושך מכה בנו, אבל אני כבר מזהה כל סלע וזיז בעיניים עצומות.
אחרי עשרה חודשים: זוהי נסיה
פניה של לימור מאירות כלבנה. אנו כמעט ולא זקוקות לפנס הראש שמאיר לנו. "בואי לימור", אני מבקשת קודם שניגש לנהר. "שבי איתי רק רגע. יש שיר שאני אוהבת לשיר עם הבנות לפני הטבילה. הקשיבי למילים".
המים העולים מן הנהר שרים איתנו, הציפורים עוצרות ממעופן. "תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך". לימור חוזרת אחרי מילה במילה. ראשה מונח על כתפי. ידינו אוחזות זו בזו. "שעת רחמים ועת רצון מלפניך..."
כעת אני מוציאה מן התיק את הגרזן, וניגשת לנהר לשבור את הקרח. המים קפואים תחת אצבעותיי. לימור ממתינה כשכל גופה רועד, ולא רק מהקור. כשהיא נכנסת פנימה היא משחררת צעקה מפיה: "זה קפואאא". יבבות קולה מגיעות עד כיסא הכבוד. כוכבי שמים יורדים מטה כשהיא יוצאת מן הנהר, טהורה ושקטה.
אני מכבדת את הרגע. לא מכבירה מילים. רק מחבקת אותה בחיבוק של תפילה. אנו יושבות על העפר התלול. שתי נשים מול הבריאה כולה. מתפללות, מבקשות.
למחרת היא נסעה עם אמיר להודו, ומשם לסין. לא נשארנו בקשר. ניסיתי להתחקות על עקבותיה בכל מיני דרכים - אך לשווא. היא פשוט נעלמה לי. רק אחרי עשרה חודשים צלצל הטלפון בביתי. לימור היתה על הקו.
בתחילה שמעתי רק בכי .ואז היא סיפרה לי שקרה להם נס אתמול. נולדה להם בת. היא קראה לה נסיה.
לפנייה לכתב/ת 
נסיה
חני ליפשיץ
מומלצים
