yed300250
הכי מטוקבקות
    קרן פלס ראשית
    7 ימים • 03.02.2016
    עד כלות ההרשמה
    שוב הגיע מועד הרישום לגנים ואני שוב במרוץ לתואר אם השנה, אז לאן נעלם נועם?
    קרן פלס

    זה הגיע. חודש פברואר הגורלי. למקומות־היכוני־רוצי. חייבת להיות הראשונה שתתקבל לגן הנבחר, עוד לפני שבחרתי בכלל איזה גן. מישהי אמרה שב"אזדרכת" יש גננת מעולה וכולן רוצות אליה, אז גם אני. כי ככה. כי אפקט העדר דוחף אותי קדימה. הלוא אף אחת מאיתנו לא באמת ביקרה עדיין בגן הזה או באף גן אחר, לצורך הדיון. אבל כולנו יודעות, בוודאות, שלשם אנחנו רוצות. את הגננת פגשתי בעיקר בפנטזיות ומבחינתי, היא יכולה גם להיות קרואלה דה־ויל. זה רלוונטי? העיקר להתקבל.

     

    כמו לקראת גיבוש קרבי, גם אני כבר התאמנתי. מילאתי במנילה "גן אזדרכת" ובנוסף לכך נרשמתי למיונים גם בגן הדמוקרטי בעיר סמוכה, כי מה שבטוח — פתוח. הזהירו אותי: "את מנדה את הילד, לא יהיו לו חברים, הוא יהיה חריג", אבל בהצבעה דמוקרטית ביני לבין עצמי, יצא שהם מדברים שטויות. אני הרי חייבת לבטח את עצמי. שהילד חלילה לא יישאר בלי גן, כלומר בבית! אין פה דמוקרטיה, חברים! אני בלחץ! ואם אפשר אז למה לא לחטוף התקף פאניקה?

     

     

    כן, אני בפאניקה מוחלטת. הבן שלי הוא הרי נזר הבריאה. אין מי שלא מתמוטט ממנו, או לפחות עושה הצגה ממש טובה. הוא גאון. שר שירים, זוכר על פה מנגינות מגיל שנה, ובגיל שלוש וחצי כבר אומר לי: "אמא, תודה שילדת אותי". תגידו לי אתם, יש כזה דבר? לא מגיע לו את הכי טוב? אז אני מחפשת את ההכי טוב הזה בכל פינה בעמק, תחת כל שלט כניסה רענן, ולא מוצאת. קצת כמו לחפש את הגבר המושלם ולהישאר לבד.

     

    מדליקה את עצמי: "את חייבת להחליט עכשיו! עכשיו! עכשיו!" ושוב אותו קול פרפקציוניסטי, שנולד מרגע שילדתי, טוחן לי במוח: קדימה, זה הזמן להסתער על הגיבושון לסיירת אם השנה ואחר כך ללכת על מסלול קצונה. להכשיר גם אחרות. כן, זו מלחמת הישרדות ומדובר בהגנה עצמית. כי אני שומרת על שלוחה של האגו שלי ואורי טור ייאלץ לחיות עם ההחלטות שקיבלתי עבורו עד גיל 18!

     

    הזמן עובר. ובזמן שאני מתמזמזת, רשימות ההמתנה נערמות ואורי שלי לא שם. כולן קמות כל יום בשש בבוקר וממלאות טפסים. האמהות האחרות האלה... תמיד יותר אמהיות ממני. כל יום שהחמצתי רק הופך אותי לסיפור החמצה גדול יותר כאם. איך כל זה קרה לי? רק אתמול הייתי בת שלוש. איך הפכתי בכלל להיות אם? איה האנרכיסטית הפרועה שחלמתי להיות? מי יודע מה נכון לילד ומה לא? אולי הוא? אבל מי שואל אותו בכלל? הרי אנחנו בחרנו לו שם עוד אפילו לפני שהוא נולד.

     

    במזכירות אמרו שהם לא מבטיחים כלום. כן, הם ישתדלו. וכל הגנים פה במועצה ממש טובים. וגם אם לא נקבל את מה שרצינו, בסוף נהיה מרוצים. ואני? הרצון שלי הוא לדבר על זה עם האבא. אבל הוא ממש לא מעוניין בחפירות שלי. בדיוק עכשיו, בעוד אני מתחבטת, הוא מגלף שרפרף מעץ. ושוב, עתיד ילדינו מוטל על הפראיירית שמוכנה לצאת לסיור בגני מועצה. אמא ואבא. הוא והיא והשטנץ הזה. ממש מתחשק לי לרוץ למטבח לאפות לשנינו עוגיות סהרוני חמאה.

     

     

    לא תמיד היינו ככה. דווקא התחלנו כפורצי דרך. הכרזנו על עצמנו "זוג לא ריבוני שאיננו רבני" ונמלטנו מציפורני מוסד הנישואים. ויתרנו על הצ'קים השמנים לטובת אהבתנו הדלה. היה לנו חשוב לשמור על הגחלת הייחודית. לא להיות כמו כולם, למרות שגם לי, כמו לכולם, פתאום בא ילדים. אז באו הילדים. ובכינו כמו כולם בחדר הלידה, בעוד אנחנו מבטיחים זה לזה שאצלנו לא יהיו משחקי תפקידים סטריאוטיפיים של אמא־אבא. שנינו הזלנו כמות דמעות שוויונית וקבענו שאני לא אפסיק להופיע בלילות, כי הוא, בכלל לא תהיה לו בעיה להישאר בבית. כשהוא יכין להם קציצות דגים, אני אעבוד בפלחה, אבל ללכת איתם לחוגים? מה הוא, מזוכיסט? או גרוע מכך – אמא אובססיבית? כל הסידור הזה החזיק מים בערך יומיים.

     

    כשאני פוגשת אמהות אחרות במצבי, אני מגלה תמונת מצב קשה. כולנו שחקניות באיזה סרט שגבר ביים, לטובתו, וסופנו ידוע מראש. הילדים שלנו יום אחד יישבעו לא לחזור על הטעויות שאנחנו עשינו כאמהות. אבל על אילו טעויות מדובר? אני? טועה? הרי בלעדיי אף אחד בכלל לא היה זוכר שהגיע חודש הרישום לגנים.

     

    כל זה לא עוזר לי להחליט איזה גן בוחרים כאופציה ב', ואילו ילדים בוחרים לרשום כחברים עדיפים בגן? ולמה זה תמיד בוחרות? ואיפה כל הבוחרים לעזאזל? קבוצת ווטסאפ חדשה נפתחה. למה כל כך נדיר לפגוש גברים בקבוצות שמכילות מילים כמו "גן שעשועים" או "מזכירות המועצה"? לפעמים, כשכבר יש איזה אחד, הוא אף פעם לא האבא של הילדים שלי.

     

    כמה פשוט להיות הוא. להתעייף רק מהמחשבה על תכנון מראש. לשוט על פני החיים, להפליג תמיד הלאה מכאן. צודק. פה נורא חופר לאחרונה, בעיקר כשיש כאן אמא שעוד לא רשמה את הבן שלה לגן. אוף, איך אני שונאת להתלבט. אוהבת להחליט. אז החלטתי להתחבר להוויה האמהית. להפסיק להיות קרן שחייבת פרטיות ולהפוך להיות אמא של אורי טור.

     

    אמא של אורי טור דווקא מתה על שיחות קבוצתיות. מזמינה אורחים לאחר הצהריים, יותר נכון אורחות. ותמיד עם ילדים, כי כמעט לא תמצאו אבות במושב הזה וחייבים למצוא פעילויות. ומפגישת אמהות אחת לשנייה שוחחנו קצת, ודווקא התחיל להתבהר איזה אופק והוקל לי — כולנו נירשם לגן שכולם אמרו שצריך להירשם אליו ונתפלל ממש חזק, ביחד, שמשהו יקרה. נראה לי כמו תוכנית מעולה.

     

     

    ועוד כמה שאלות על מערכות, חינוך ובכלל. למה בעצם צריך למצוא לילד מסגרת שתתאים למידותיו המתפרצות. מסגרת? מסגרת? למה חייבים למסגר את הילד? איזו מילה מוגבלת זו? איך את אמורה להניח בתוכה עכשיו את היקר לך מכל? מה זה שגורם לכולנו לתחום את הנפש היצירתית של ילדינו בחוקים ועונשים? משמונה עד ארבע, משבע וחצי עד אחת, חוגים ושאר חגים, מי קבע שכולם צריכים מסגרת?

     

    ואני, הבאתי לעולם אדם או כדור? מרגע שאורי נולד אני רק מוסרת אותו לאחרים ולא תמיד קולעת. למרות שיש לי כוונות טובות. העיקר הכוונות. ולהתקבל לגן אזדרכת. לפנות את הילד למסגרת, כדי שיתפנה זמן לעשות עוד ילד, כדי למסגר גם אותו, ולפנות זמן, ולעשות, ולמסגר... ובין לבין להתפלל שאיכשהו עשינו טוב.

     

     

    agvaniot@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 03.02.16 , 13:31
    yed660100