ביי תל אביב, זהו סקס אחרון לפני שנפרדים
רגע לפני שהוא עוזב לזמן לא ידוע ועולה על המטוס, קובי נפרד מהאקווריום הוורוד שלו בעיר שקיבלה אותו יותר טוב מכולם
עוד בנושא:
הוא בחור טוב מידי, זה לא מאתגר
לתל אביב הגעתי לפני שמונה שנים, תמים (כמו שמחייבת אותי הקלישאה) ומפוחד. הגעתי לפה כמו צל שבורח מעצמו ומהמציאות. אחרי ריצה ארוכה וחשוכה בג'ונגל, הסטתי את הענפים שהסתירו לי את העיניים ומצאתי את הבית החדש שלי. אני שונא להיות חדש, שונא שיכולים לראות עליי שאני לא יודע מה אני עושה, שאני צעיר, כך שכבר מהיום הראשון הסתובבתי ברחובות העיר כשאני מפגין ביטחון מזויף ומשחק אותה כאילו אני מכיר כל שיח ואבן, למרות שחוץ מדיזנגוף סנטר לא היה לי מושג איפה אני (וגם בקניון עצמו הלכתי לאיבוד, אבל מי לא הולך שם לאיבוד?).
משהו בתוכי אמר לי שפה אני יכול להיות אני, רק שלא ידעתי מי זה האני הזה עדיין. במשך לא מעט שנים, תל אביב דמתה בעיני לחור מנעול שהייתי מציץ דרכו לתוך מציאות שיכולתי רק לחלום עליה. ידעתי שבין הרחובות הצפופים, השדרות הירוקות והאנשים היפים והחופשיים, שוכנת הגאולה ושוכן גם השחרור שלי מעצמי.
נחשפתי לכל הסיפורים, האגדות ולכל מה שראיתי בטלוויזיה, והכל היה נכון - הסקס, הסמים והרוק'נרול. ובעיקר החופש - שנתן לי אור ירוק להתחיל להתמודד עם עצמי. למדתי, התפרנסתי, בניתי בית (שבעה בתים ליתר דיוק), נכנסתי לזוגיות ארוכת שנים שהוציאה אותי מהארון עד שיצאתי ממנה ונכנסתי לעולמם של רווקי תל אביב, אותו למדתי להכיר לראשונה.
כמו כל בית, תל אביב הייתה שילוב של מר ומתוק, ולמדתי לחיות עם שני הטעמים האלה יחד. בין כל הטירוף של החניות הבלתי אפשריות, הדירות המתקלפות, החלומות הגדולים והלבבות השבורים, גיליתי את הקסם של העיר - אם זה הסמטאות שעצר בהן הזמן בכרם התימנים, הים שאליו הייתי בורח כשהרגשתי כלוא בעולם של אספלט, וכמובן הקסם הגדול מכולם - האנשים.
"מה הזמן מסמן לי?" שואל אותי שוב הרדיו באוטו. כבר הרבה זמן אני שומע קולות בראש שלי שמנסים לקחת אותי למקום אחר, לתחנה הבאה שלי, וכבר הרבה זמן שאני נקרע בין המוכר והידוע לבין הלא נודע והמפחיד, אבל נפל דבר והבנתי שההזדמנויות האמיתיות בחיים נמצאות למרבה האירוניה דווקא במקומות הלא נודעים והמאיימים האלה. אז החלטתי ועכשיו אני טס. מה יהיה כשאנחת? אני משאיר את זה לידי הבריאה.
מרגע שהקלקתי על רכישת הכרטיס ושהבנתי שבעוד רגע שערי העיר נסגרים עליי, תל אביב הפכה להיות סוג של מופע אור-קולי מרגש. בקליק אחד הפכו החיים השגרתיים והמונוטוניים בעיר הזאת לפארק שעשועים ענק שאני חייב להספיק לנצל. עוד חודש יפוג התוקף של הכרטיס שלי והסדרנים יוציאו אותי החוצה, עד אז אני חייב לעלות על כל המתקנים, וכמה שרק אפשר.
"אז מה אתה מחפש?" שואלת אותי עוד משבצת צהובה באפליקציה, משאירה אותי אילם ודומם. מה יכול לחפש אדם שעוד חודש נוסע ולא יודע מתי יחזור? סקס פתאום לא נשמע כמו מילה גסה, אלא כאופציה הכי הגיונית. ולחשוב שעד לא מזמן סלדתי מאנשים שמחפשים עוד איזה ריגוש חסר משמעות, אבל איך משמעות תעזור לי כשאני בסטייט אוף מיינד של מוצ'ילר בטיול אחרי צבא בדרום אמריקה?
וכמובן שמרפי בא לעזרת חבר, ולא מאכזב גם הפעם. פתאום כולם רוצים להכיר אותי, ו"חייבים לעשות דייט ביחד" ו"יש לי בחור מהמם להכיר לך", אבל אני לא יכול לעשות את זה, הדבר שהכי מפחיד אותי עכשיו זה להיקשר למישהו או למשהו, כי, זה בדיוק מה שחסר לי. אז עכשיו אני בורח מהעומקים האלה שאני תמיד מחפש, לא רוצה מישהו עמוק ואינטליגנט ומהמם, בא לי מישהו שטוח וחתיך ומצחיק.
אני לא יודע לכמה זמן אני נוסע, אבל אני יודע שלעת עתה אני צריך להיפרד מאקווריום הקהילה הורוד שלנו, האקווריום הזה שאני נחנק בו לפעמים מעומס יתר של פרצופים מוכרים. ופתאום זה לא נשמע לי כל כך נורא להיתקל בדגים שאני כבר מכיר, זה דווקא נחמד, מטשטש את הרגשת הבדידות.
עוד חודש אעבור לאקווריום קצת יותר גדול, ועד אז אני צריך לעשות קלוז'רים עם כל מיני דגים ששחו לצידי בדרך, להעביר עוד ערב אחד עם הסקס הכי טוב שהיה לי בעיר, להספיק לפחות עוד מסיבה אחת טובה באמת, לשלוח "ער?" ברשימת תפוצה המונית רק כדי לראות מה יקרה ולשתות כמה שיותר בירות בבר הקבוע שלי.
אז זהו, אני מסיים לקרוא את הספר. תמיד זה עצוב לסיים ספר שממש אוהבים ולסגור עליו את הכריכה האחורית, אבל מה שיפה זה שתמיד אפשר לחזור אליו כשמתגעגעים. ביי תל אביב, שלום לך ניו יורק.
לפנייה לכתב/ת 
