כל הדרך, על האופניים, עשיתי עם עצמי סימולציות: "קרן, מה יש לך לומר על הפרשה?" "אין לי מה לומר בכלל... חופש הביטוי... אין תגובה..." המון תגובות של אין תגובה הכנתי. אבל כשהגעתי לדואר לא חיכה לי אף נציג של התקשורת. מוזר. גם מאחורי מדף דגני הבוקר במכולת לא הסתתר צלם פפראצי, ובכלל, גיליתי שאני גרה במושב נידח, סמוך ללול.
ככה היום שלי התגלגל, כמו ביצה, וכשהגיע הלילה כבר הבנתי סופית שאף תרנגול באזור לא ממש מתעניין במה שיש לי לומר על הפרשה. חבל, דווקא הכנתי תגובה מצוינת שמצליחה גם להגיד הכל וגם לא אומרת כלום. חזרתי הביתה והתחלתי להרצות לנועם. הוא נרדם לי כבר במשפט השלישי. איך אני אוהבת גברים שלא לוקחים אותי יותר מדי ברצינות.
האמת, קשה לענות על השאלות האלה, שאף אחד לא שאל אותי. מין זה מין נושא רגיש, בעיקר כשרוב המגיבים ברשת לא ממש מכירים את הפרטים. בלי קשר למקרה הספציפי, בתעשיית הבידור המקומית יש כמה וכמה שעשו לעצמם שם בתחום החיזור. לא מעט גברים שכולם יודעים מה שכולם יודעים עליהם, ואף אחד לא אומר. לשמשון (שם בדוי), למשל, יש חיבה יתרה לנשים. קצת כמו שלי יש חיבה יתרה לקמח לבן. כשהוא עובר לידי הוא מצליח לשלוט על עצמו, כמו שאני מצליחה בדיאטה. ההבדל הוא רק שהפחמימות הריקות שלי לא נפגעות אם במקרה עברתי לידן ונזל לי ריר, נשים אמיתיות כן. ועוד איך. וזה גם ממשיך איתנו הלאה.
אז האם זה לגיטימי או לא לגיטימי לחזר בווליום גבוה? הרי חבל דקיק נמתח לעיתים בין מחמאה מחמיאה להערה מבזה. לפעמים מספיקה אפילו קריצה כדי להביא אותי למבוכה. כמה קריצות לא במקום כאלה כבר שלחו אותי הביתה, להחליף מחשוף לגולף ומיני למקסי. והרשתות החברתיות? הרבה פעמים ישבתי מול המקלדת ועצרתי את עצמי בכוח מלהפעיל את כוח המילה. אולי סתם כי אני אדם הססן. ויכול להיות שפחדתי לחרוץ דין, כי בעצמי עדיין לא ידעתי אם היה או לא היה.
הכוח של הרשתות היום אכזרי ואפקטיבי במיוחד ובהינף אצבע את יכולה לסיים למישהו את הקריירה. אבל למה שאדפוק חשבון למישהו שדפק לי את החיים? ואיך בכלל ניגשים לכתוב פוסט בפייסבוק היום, לפני שלוקחים קורס מזורז בעריכת דין? הרי ברגע שזה יוצא החוצה מצפים ממך להיות מינימום ציון אמיר.
מה שבטוח — כולנו כבר הבנו שיש כאן מגרש חדש וצריך ללמוד איך לשחק בו. רק איפה ספר הכללים? חיפשתי אותו כל השבוע. בינתיים אנחנו המחוקקים וגם השופטים, וכדאי שניקח אחריות.
אז ניסחתי לעצמי את הכללים: אם מישהו עשה לי, מותר לי לכתוב על זה, גם אם חלק יכעסו. וכל הדרך אני זוכרת שתמיד יש גם צד שני. גם כשאני בצד הצודק.
קשה להיות אישה בעולם, וקשה הרבה יותר להיות אישה אמיצה, אבל גם לחלק מהגברים לא קל. כי יש כמה שכתבו עליהם באינטרנט המון דברים, והם אפילו לא ידעו שהם כאלה.
הפייסבוק רגיש וכואב לכולנו. לא רק כי לפעמים מדובר באיש משפחה שנהרסת לו המשפחה, אלא בעיקר כי מדובר בהרבה נשים שמרגישות על בסיס יומי מבוזות ושלא מאמינים להן. אבל למרות שיש מקרים ששם טוב מוכפש לא בצדק, ולמרות שמחר הזירה הזאת יכולה להיות מופנית נגדי כאדם מפורסם — אני בכל זאת מברכת על קיומו של מקום שבו אפשר לדבר. זירה לפתוח ולשחרר בה שדים טובים וגם רעים. שם הכוח הפיזי לא קובע, כי בפייסבוק נשים לא חלשות יותר מגברים. לפעמים להפך.
חוץ מזה, גם אי־אפשר באמת להילחם ברשת החברתית. זה קצת כמו שסבתא שלי ניסתה בכל כוחה לא להתחבר לכבלים ונשארה עם אנטנה תקועה על הטלוויזיה שלה. גם אחרי שכבר חיברנו אותה בלי ידיעתה.
השחור מאוד ברור. גם הלבן לבן לגמרי. אבל אני עדיין מנסה לנסח את התחום האפור. פעם סיפרתי על המפורסם ההוא שהטריד אותי. זה שבגללו קניתי משקפיים שחורים עבים והפסקתי לחייך. הוא היה מומחה בתחומים אפורים. חביב כל נשות הארץ וכל הגברים, ולא עשה הרבה, רק קרא לי "מיידלע" פה ושם. הסביר באוזניי מה היה עושה לי לו היינו לבד, אבל בגלל שלא היינו לבד — הוא לא עשה לי כלום. ונשאלת השאלה – האם באמת הוא לא עשה לי כלום? כי אם לא חוויתי הטרדה, למה זה עדיין מרגיש כל כך מטריד, לעזאזל?
איפשהו עמוק בפנים, כולנו יודעים מה מותר ומה אסור, אחרת לא היינו עושים את זה בסתר. אז גבר, אם אתה ניגש לעשות משהו מאחורי דלתיים סגורות, אל תיתמם אם יום אחד הדלת תיפתח עליך בפייסבוק ותיתפס עם המכנסיים למטה.
ולגבי השיימינג, אני אישית מכירה מקרוב את שני הצדדים: זה שבו הרסו למישהו סתם כך את החיים, בראש חוצות בכיכר הפייס, וזה שבו הוא הרס לה את החיים והצדק נעשה דרך איזה פוסט אחד אמיץ.
מקווה שהטוב ינצח תמיד. מקווה שיש בכלל דבר כזה, טוב מוחלט, ושהאמת תדבר אחרונה. למרות שלפעמים היא מין יצור חמקמק כזה שמעדיף לגמגם. אז לכל התרנגולות בלול, לכל גדודי העיתונאים ששואלים אותי שוב ושוב: "קרן, מה עוד יש לך לומר על הפרשה?" אומר זאת כך: טוב שלא שאלתם. הייתי ממש מסתבכת עם התשובה. ספר החוקים עוד לא נכתב, אבל אני מאמינה שהוא קיים איפשהו אצל כל אחד ואחת מאיתנו. בואו נהיה אנשים הגונים, ואז דברים לא הגונים פשוט לא יקרו לנו. ככה אני מאמינה בלב שלם. וכמה זה חשוב להאמין.
