שתף קטע נבחר

תיאטרון עיוור צבעים

רן לוי יודע מקרוב איך זה להפסיד תפקידים בני יורק בגלל ליהוקים אתניים. אז הוא הקים קבוצה שמעלה הצגות שמתעלמות מסטריאוטיפים

 

 

 

חברים שלי סובלים מאוד מסטריאוטיפים. לוי . צילום: טיילור הופר

 

 

 

רן לוי כבר הספיק להצטער שהוא לא דובר ערבית שוטפת. הוא גם הבין שהעובדה שהוא לא מתאים לפרופיל המחבל מצמצמת עבורו את האפשרויות בארץ שאמורה להיות האפשרויות הבלתי מוגבלות.

כשחקן, זיהה לוי עוד הרבה קודם את מה שעכשיו מעורר זעקה סביב טקס האוסקר. "אני רואה, גם על בשרי, כשאני הולך מאודישן לאודישן, שקשה למלהקים ובתעשייה בכלל לצאת מתבניות של ליהוקים. אני בתור ישראלי חווה את זה לא מעט. לא מזמן היה לי אודישן מוצלח ובשלב הסופי לא נבחרתי כי השחקן השני נראה אמריקאי יותר".

 

רן מספר שהתחושות בתעשייה המקומית קשות, ועושה רושם שלא משנה כמה כישרוני אתה, המראה חייב להתאים לסטיגמה מסוימת. "אני לא סובל מזה כמו אחרים, אבל אני רואה שחקנים חברים שלי, אסייתים או שחורים בעיקר, מקבלים תפקיד רק על סמך סטריאוטיפ".

לוי החליט שהגיע הזמן לעשות משהו בשביל להזכיר לאנשים שכשהכשרון בקדמת הבמה, דעות קדומות מהר מאוד מתנפצות. לשם כך הצטרף לקבוצת שחקנים מקומית וביחד הקימו את Brooklyn Repertory Theater.

 

כמי שרק לאחרונה סיים את לימודיו בלי שטרסברג, לוי שותף בכמה הפקות ומיזמים שונים, אך הוא מעיד שהמיזם הזה, שהעלה את ההצגה הראשונה שלו ממש השבוע, הוא כנראה החשוב ביותר.

"הקבוצה והמטרה חשובים לי מאוד. אני מעורב בכמה הפקות נוספות במקביל, בין השאר פרויקט המבוסס על כמה מחזות קצרים של מערכה אחת, שיועלה בניו יורק בסוף פברואר, מיצג וידיאו-ארט של האמנית נועה לשם-גרדוס המבוסס על המחזה הקצר 'מה, איפה', מאת סמואל בקט, ומופיע בפרסומות שונות, כמו לתכנית של אל רוקר, פרסומת לבקארדי, הופעת אורח בתכנית "לימיטלס", ועוד".

 

לוי, 33, גדל על קו סן דייגו-בת ים- רמת השרון, וממש כמו הגיאוגרפיה המגוונת למדי, כך גם הקריירה. "בצבא הייתי ביחידה מובחרת בחיל האוויר, ולמרות שאהבתי את המשחק זה לאמה שחשבתי שאעשה בחיים".

אחרי שהות קצרה בניו יורק, עיר שאהב מהרגע הראשון, חזר לישראל למלא את המטרה שסימן מאז ומתמיד, לימודי פסיכולוגיה קלינית. "כשגרתי בניו יורק התעסקתי קצת במשחק, אבל היה לי ברור שאני רוצה להיות פסיכולוג קליני, המשחק היה על הדרך”.

 

חברים שלי סובלים מאוד מסטריאוטיפים. לוי . צילום: טיילור הופר ()
חברים שלי סובלים מאוד מסטריאוטיפים. לוי . צילום: טיילור הופר

 

אחרי שסיים התמחות בער"ן ובבית החולים תל השומר, שוב הפתיע לוי עם זוית לא צפויה והחל לנהל חברת עו"ד בינלאומית גדולה שבאותם ימים הקימה נציגות בישראל לצורך תביעה שאותה הוא מגדיר "מהגדולות בעולם". עבדו תחתיו לא פחות מ-40 עובדים, הוא נאלץלעבוד 17 שעות ביום, לעמוד בדד ליינים דחוקים ולהכיל סיפורים קשים ועצובים. "ייצגנו 6000 איש שהתאגדו לצורך תביעה של בנק ערבי על העברת כסף למימון טרור. נפגשנו על בסיס יומיומי עם משפחות שכולות. בהתחלה זה מרגש, אבל אחרי 3 שנים אתה מתקשה להכיל את הכל. זה לחיות את יום השואה ויום הזיכרון כל יום בשיא העוצמה".

לוי מספר שהחל לאבד את עצמו, ונכנס לסחרור של מציאות שעומדת במקום בפול גז. "שכחתי מי זה רן", הוא אומר. "ואז, אחרי 6 שנים, התפקיד שלי בתביעה הסתיים באחת וליבי נשבר. זה היה הבייבי שלי, מקום שהקמתי ועשיתי הכל. אני זוכר שהבוס שלי הודיע לי ואני יושב שם ותוהה מה אני עושה עכשיו. תהיתי אם לעבור לעבודה הבאה או לקחת פסק זמן ולהגשים מה שתמיד רציתי".

 

 

התשובה ברורה. לוי החליט לנסוע לניו יורקולהגשים את החלום שאף פעם לא העיז לחלום בגדול. "תוך חודש הייתי על מטוס בדרך ללימודים בלי שטרסברג".

רן תכנן להיות כאן שנה ולחזור לישראל ולהמשיך בקריירה הרגילה יותר. אלא שזה היה לפני שנתיים וחצי, ובינתיים הספיק לסיים בהצלחה את לימודיו, להשתלב לאט לאט בתעשייה המקומית, ובעיקר, להרגיש מספיק בבית כדי לזהות את הצורך בשינוי ולעשות מעשה.

"מהר מאוד החיים כאן הרגישו לי כמו הבית. באמת הרגשתי שזה המקום הנכון בשבילי, כאן הכל יכול לקרות. יכולים להיות לי גם 10 אודישנים בשבוע. בארץ זה לא קורה. ניו יורק היא מקום אידיאלי לשחקנים, גם לעבוד וגם ליצור”.

 

 

קבוצת התיאטרון שבה לוי שותף ארטיסטי, מתחילה השבוע לדבר לצופים בשפה אחרת "בהפקה הזו אנחנו מעלים את המחזה "שלוש אחיות" של צ'כוב. בהפקה המטרה הייתה color blind casting. כלמור ללהק שחקנים ממצוא אתני שונה על סמך כישרון. את שלוש האחיות משחקות שחקנית אסייתית, שחורה ודנית. המטרה האומנותית", הוא מחדד, "מעבר להעלת המחזה, היא להראות כמה בהפקות הקיימות אין מקום לשחקנים ממוצא אתני שונה ומגוון בתעשייה".

 

 

בשנת 1901 התפרסם המחזה הנוסטלגי, שמלווה שלוש אחיות ממשפחת פרוזורוב, שחיות בעיירה נידחת וחולמות יום אחד להגיע למוסקבה. לאורך המחזה הן נפגשות עם חיילים שמבקרים בעיירה, ותולות את התקווה בחיבור עימם. "עשינו למחזה אדפטציה וההצגה עברה לניו יורק של ימינו. במאי המחזה ויקטור סרבנטס ג'וניור, חשב על דרך לשלב באופן הרמוני את השינויים הרצויים".

 

הקבוצה מציגה הצגה בתוך הצגה. 13 דמויות ששותפות בקבוצות תמיכה עולות לבמה להצגת סיום וכל אחד מקבל תפקיד אחר בהצגה. הדמויות לוהקו כביכול בהתאם למאבקי החיים הפרטיים שלהן. “רצינו לעשות משהו רלוונטי. בימים שבהם מדברים על השחור והלבן באוסקר, המטרה שלנו היא להוכיח שהכשרון הוא המכריע. לתת את התפקידים לשחקנים שמלוהקים על סמך הכשרון, על סמך החיבור, לא האתניות".

 

בהצגה משחק לוי בתפקיד סוליוני. "הדמות שלי היא של הוא איש צבא שהרג לא מעט אנשים במסגרת מילוי תפקידו, משתוקק לקשר אנושי, אבל אין לו כישורים חברתיים בלשון המעטה. הדמות הזו קצת השתלטה עלי במהלך החזרות. אפשר לומר שהוא האנטגוניסט של המחזה. כולם שונאים אותו, וכמו כל דבר אין שחור לבן, הוא מתפרש לא נכון וזה מתגלגל”.

 

מלבד הניסיון להציע ליהוק חגשני ועדכני בנוף ההצגות המקומי, מקווים חבררי הקבוצה גם להוכיח שלא חייבים תקציב שמן כדי ליהנות ממחזות קלאסיים. "אנחנו חייים במקום שבו מועלות ההפקות הגדולות והיקרות, אבל בגלל העלויות קשה להשתלב בהן. היום אנחנו רואים עניין בדברים שמגיעים ממקוצות אחרים, בדרכים אחרות. הייתי מקווה שאנשים יגיעו ויהנו ובעיקר יבינו שיש תיאטרון טוב בניו יורק שלא עולה הרבה כסף, ואפשר להפיח חיים גם בהצגות שעלו כבר לפני עשרות שנים".

 

הכניסה להצגה "שלוש אחיות" ב-4th Street Theater תעלה בין 15 ל-20 דולר.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים