שתף קטע נבחר

משטרה דַּרְדָּלֶה, מדינה דַּרְדָּלֶה

המייצגים את רשויות המדינה נוהגים לדבר במילים גבוהות, בטון רציני, בפנים חמורי סבר, לאיים בתגובה חריפה ולהביע את נחישותם למול פורעי החוק. אלא שככל שהם מדברים יותר, חולשתם נחשפת בפני כל

לא בטוח שהמילה "דַּרְדָּלֶה" באמת קיימת במאגר המילים התקינות בעברית. ההגדרה למילה זו במילוג - המילון העברי החופשי ברשת, היא בין היתר חָלוּשׁ, נִרְפָּה, רוֹפֵס, רָפֶה, רְפֶה יָדַיִם.

 

שוב אנו עדים לפריעת חוק, הפעם על ידי קבוצה של כ 150 איש במגזר החרדי, כאשר אלה תקפו את שוטרי המשטרה הצבאית, שבאו על פי חוק ובמסגרתו ללכוד עריקים משרות צבאי. יהיה הנושא טעון ככל שיהיה, מדובר בתקיפה ופריעת חוק קשה. משולבות בסכנה אמיתית לחיי אדם, פגיעה קשה ברכוש, ידויי אבנים על ניידות, השלכת חפצים, והפיכת רכב משטרתי! שוב עולה התמיהה הגדולה שנשמעת מזה זמן רב - איפה המשטרה? לאן נעלמו רשויות המדינה? איה ההרתעה? היכן האכיפה?

 

עוד בערוץ הדעות:

יש ילדים מסוכנים!

עכשיו זה זמן מורים

המלחמה נגד האנטישמיות והגזענות חייבת להימשך

חיפאים מחפשים מדינה

הצורך בקווים אדומים

 

למרות הביקורת של הכותבת על התנהגות הפורעים במקרה הזה, את המיקוד כעת יש להפנות כלפי רשויות החוק ואוזלת ידן. יכול להיות שלכאן מתאימה המילה "דרדלה"?

האם כאשר פריעת חוק, פגיעה בבני אדם וסיכון שלומם, נעשית על רקע השונות התרבותית, או על רקע ויכוח ערכי כזה או אחר, ניתן להתייחס אליה בהבנה? הרי פגשנו כבר את מכבסת המילים לטרוריסטים היהודים המכנים עצמם בשם הפסטורלי משהו "נוער הגבעות", המנהיגים בקרבם את "תג מחיר" הפועל ב"פשעי שנאה". האם להמשיך ולהתייחס לתופעות כאלה בסלחנות?

 

כמובן שלא בסלחנות. אפילו שר הביטחון! מיהר והגיב בתקיפות, ואמר כי "מי שמרים ידיו על חיילי צהל חייב להיענש בחומרה". בהמשך דבריו הוא דרש בנחישות מראשי הקהילה החרדית כי יצאו בקריאת גינוי כלפי האירוע האלים.

 

אימאל'ה!

 

הסיבה שפריעת החוק במקרה הזה (למשל) התרחשה, היא אחת: כי זה אפשרי. כי כבר ראינו בהזדמנויות אחרות (למשל נוער הגבעות) את אוזלת היד של הרשויות, קרי של המשטרה, מערכת הביטחון ומערכת השיפוט. הרשויות שבות ומחלישות עצמן לאור היותן מאיימות בענישה מחמירה. איומים בלבד. פוחדות להציב גבולות ברורים. והפחד משתק. לא רוצים להרגיז. לא להעיר את הדובים משנתם. וכך אנו חווים תרחישים קשים של אלימות, כשאת כללי המשחק קובעים הפורעים. נפרדנו מאמות מידה של שלטון חוק, אחידוּת בפני החוק, מעקביוּת באכיפה. כל אלה קיימים, אך על הנייר בלבד.

 

אנשי חינוך, כמו גם הורים מנוסים, יודעים היטב כי הפחד משתק ואיומי סרק מחלישים. המחיר העתידי שמשלמים עליהם, הוא יקר. התעלמות או בחירה בחוסר תגובה מידתית אקטיבית להתנהגויות פסולות הנחשבות "קלות", נובעות פעמים רבות מפחד. הפחד לעמוד מול מישהו שעבר את הגבול, שמא יתרגז מדי, יאבד שליטה, יתלונן בקולי קולות, יעשה "בושות", יפנה לתקשורת, יפגע בעצמו או בזולתו.

 אלא שהשיתוק מהפחד עלול להוביל בהמשך, למצב העכשווי עמו מתמודדת ישראל: לצורך להתמודד מול התנהגויות חמורות וקיצוניות הרבה יותר. הטיפול בהן כעת, גם אם לא בלתי אפשרי, צפוי להיות קשה, כואב בהרבה ויקר אלף מונים. קרוב לוודאי ניתן היה לעצור אותן אם הטיפול היה עם התחלת התופעה, תוך הגדרת עדיפות להקצאת משאבים אפקטיביים ורלוונטיים ותוך התגברות על הפחד המשתק המשולב באיומי סרק.

 

המייצגים את רשויות המדינה נוהגים לדבר במילים גבוהות, בטון רציני, בפנים חמורי סבר, לאיים בתגובה חריפה ולהביע את נחישותם למול פורעי החוק. אלא שככל שהם מדברים יותר, חולשתם נחשפת בפני כל. הם החלום הרטוב של הפורעים אך מסוכנים עבור כלל הציבור. דרושה משטרה. דרושה אכיפה. דרושה מדינה.

 

הכותבת היא ד"ר לחינוך, מרצה בכירה וחוקרת באקדמית עמק יזרעאל.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים