ללא פילטרים: בדקנו סדנת צילום לרווקים
שלחנו את מאיה להתנסות בסדנת פנויים-פנויות לחובבי צילום. ההתחלה היתה קשה, מאולצת וסינתטית, עד שהגיע הרגע בו בחשיפה ישירה הוסרו להם הפילטרים ופינו מקומם לתובנות
הים נפרש מולי כמו שטיח כחלחל, והגלים הכו במזח בתנועה משעשעת. הבוקר העולם באמת נראה לי כמו גן משחקים שבו אני השחקנית הראשית, והבאתי איתי את כל הצעצועים הדרושים כדי להפיק לעצמי ולנטיין בלתי נשכח: עט, פנקס ומצלמה.
עוד בנושא:
למה כדאי לך לצאת איתי? מצגת מאת כריס
יצאנו לבדוק: כמה אהבות אמת יש בחיים?
האירוע הוא סדנת היכרויות שאותה הפיק "גליץ", בית ספר לצילום. ושם, מול שורה של סירות מנוע קטנות, ישבו להם עוד כמה ציידי-זוגיות, חמושים במצלמות הרבה יותר שוות משלי. אני מצטרפת אליהם, ומליחות של חוסר ביטחון נישאת אליי מהגלים. אני זורקת את כדור מבטי לקבוצת האנשים, ואישה צעירה ומהממת תופסת אותו מיד. היא מביטה בי בהשתאות. האם היא בוחנת אותי? אני קצת מובכת, אבל גם מסוקרנת. לפתע היא מאדימה, כאילו תפסתי אותה ברגע אסור. "סליחה" היא לוחשת לי בעיניה. "חשבתי שאולי את גם".
אני ממשיכה לחקור את השטח ומגלה שלא סתם תפסה את מבטי בחורה - יש כאן רוב מוחלט של נשים. אז אני מתיישבת בין שני גברים בודדים. לאחד יש שיער מאפיר, לשני יש פרצוף עדין. "מה אתה עושה פה?" אני שואלת במבטי. "מה שאת עושה פה", הוא לוחש חזרה וממולל ביד אחת את כיסוי המצלמה שלו.
המבט שלו תועה, תר את הנוף, אולי כדי להשתיק את הספקות שהחלו לכרסם בו. גם אני לא יכולה שלא לתהות - מה בדיוק אני עושה פה? בבוקר זה עוד נשמע כמו רעיון טוב ללכת לסדנת צילום לפנויים-פנויות, אבל כרגע אני מוכנה לקפוץ ראש ולשחות הביתה, ושולנטיין הקדוש יקפוץ לי.
שני מנחים עליזים, רועי ומאיה, כמו קוראים את מחשבותיי, לוחצים פליי בדיוק בזמן. "בוקר טוב!" רועי אומר בקול חגיגי. "וברוכים הבאים, אנחנו שמחים שהגעתם!". "אנחנו נתחיל ממש בעוד כמה דקות", היא מאשרת. הם מזכירים קצת את אסי עזר ורותם סלע - יפים, דקים ומוצלחים. טבעת הנישואין שלו כמו לוחשת לי - לי כבר יש, אבל אני מאוד רוצה לעזור לך.
"אני רוצה לעשות שני דברים", רועי מתחיל. "מצד אחד, להנמיך ציפיות, כי אל תצפו לצאת מכאן עם זיקוקים וניצוצות. מצד שני, אי אפשר לדעת". אני חורטת את המשפט הזה בזיכרון הפנקסי שלי (הפנקס האמתי קבור עמוק מדי בתיק, לעזאזל). זה משפט האימון הכי טוב ששמעתי בנושא דייטים כבר שנים. "מהסדנאות האלה יצאו כבר 15 זוגות, וזוג אחד כבר נשוי עם ילדה", הוא מוסיף. כולנו מהנהנים בחיוב לשמע הסטטיסטיקה המעודדת. רועי מבטיח משימות צילום כיפיות וגם מאתגרות, זמן מוגדר לעבודה בזוגות וגם זמן אישי שבו נוכל "להכיר באמת" (אוי לא, רק לא להכיר באמת!).
אני מביטה מסביב. כולם סמוקים מהרגיל, מודעים מדי לסיטואציה. זה מרגיש כמו דייט קולקטיבי, כמו כינוס של מועמדים לסוכנות היהודית לשידוכים, וכולנו מפחדים שניכשל בראיון האישי. סבב היכרות ויוצאים לדרך בשלישיות ולא בזוגות, כדי לשפר את מאזן האימה הנשי. זה הזמן להודות שאף פעם לא התעניינתי בצילום. אפילו לא קצת. את המצלמה הזו השגתי מחברה באישון לילה, אבל רועי ומאיה הבטיחו (תוך השלמת המשפטים זה של זו) שהצילום הוא בסך הכל הפעילות שעושים ביחד, השפה שבה נדבר, התירוץ להכיר זה את זו.
את המשימה הראשונה (לצלם משחקים של אור וצל ב-7 דקות בדיוק) אני עושה עם צלם בעל מבט עמוק. מה הסיפור שלו? אני רושמת לעצמי. הוא מצלם צל של עמוד, אני מצלמת אותו מצלם (ואז מגלה שהמצלמה בכלל על ווידיאו), והמשימה מסתיימת בסקס על המזח. סתםםם, נראה לכם?
במשימה השנייה אני מגלה את האטרקציה האמיתית של נמל תל אביב: גלים של רצים ורצות ששוטפים את הטיילת. אז אני מצלמת, חותכת בבשר החי של המציאות בדיוק ברגע שגבר חסון עובר אותי בריצה. הוא מסקרן אותי הרבה יותר משותפיי למשימה, אז אני קוראת לתמונה "הפספוס".
עד שדעתי נחה על ההצלחה הטכנית, מגיעה המשימה המאתגרת באמת: אני ו-ב' נשלחים לצלם אחד את השני, תמונה מצחיקה ותמונה סקסית. ממש דחי אל דחי. איך אפשר להמחיז מצחיק? איך אפשר לביים סקסי? ב' מחפש לוקיישן, הצעדים שלו ענייניים אבל המבט דווקא רך, מרחף על פני המציאות. אנחנו מוצאים קיר צבעוני ואני נשענת עליו, מנסה ללפף את עצמי לכדי סקסי, אבל יוצא לי רק "אישה מרוחה על קיר". אני נשענת קדימה אבל יוצא לי "אישה בתנוחה של פורנו". החיוך שלי קטן מדי, גדול מדי, חושף שיניים מדי. לא מצחיק ולא סקסי. איכשהו, בסוף יוצאת לי תמונת בת מצווה ואנחנו מחליפים בתפקידים.
אנחנו מתקדמים לעבר שוק האוכל, וכעסי מתחיל לבעבע. האם התחושה המאולצת הזו, היא לא בדיוק הבעיה בדייטים? במפגשים המכוונים להחריד הללו? ובאמת, ככל שאנחנו מנסים יותר, המצחיק והסקסי רק מפליגים הלאה מאתנו. חשבתי שאני באה לסדנת צילום כדי לחוות ולנטיין דיי מקורי, לא לעוד דייט מביך! אבל דווקא אז, לרגע קצר, איפה שהמילים נופלות ונשארת רק הבריזה הנעימה, משהו קורה. ב' מחייך באלגנטיות, חיוך חדש שטרם הפציע בתוך כל הריכוז שלו לחפש לוקיישן. והנה הוא, צח ומפעים. כאן, ממקומי הבטוח מאחורי המצלמה, אני מרשה לעצמי ליהנות. מסתבר ש-ב' הרבה פחות ביישן ממה שהעיד על עצמו בתחילת המשימה.
כאן, ממקלט העדשה, אני מתענגת על ההיכרות בלי לפחד, בלי הדחף לנוס על נפשי. ועכשיו אני מבינה את מה שדץ ודצה ניסו להסביר לי - המצלמה היא פילטר. היא מסננת את הלכלוך ומשאירה את האור הנקי, המחמיא, זה שמפלרטט עם הפנים של ב' ומצייר עליהם צללים מסתוריים. והוא, ב' הביישן לכאורה, מביט בי דרך העדשה המגוננת במבט חשוף, נושם.
אני מצלמת והקליק של הצילום מעיר אותו מעצמו. הרגע נעלם, אבל נותר צרוב בבשר המצלמה לתמיד. בדרך חזרה לקבוצה הוא הולך קצת יותר מהר ממני, נחפז להגיע. בסוף הסדנה הוא מזדרז לשים מעיל ואני מזדרזת לפשפש בתיק אחרי דבר מה, למה לברוח כל הזמן?
"המשימה האחרונה הייתה קשה", אני אומרת לרועי בסוף הסדנה, ועכשיו זה ברור. רועי הכיר את אשתו דרך צילום ציפורים. "תמיד שנאתי את התחושה של ראיון עבודה. אז חיפשנו משהו שיהיה שונה לגמרי, דרך אחרת", הוא אומר ואני מהנהנת בהסכמה.
ולנטיין נותר מפלצת תלת ראשית שאי אפשר לנצח מתוך מעמקי הרווקות. אבל התובנות יקרות מפז: כולנו משוועים לפילטרים שישאירו לנו רק את מה שנעים ורך, כי השבירות שלנו פשוט גדולה מנשוא. וחוץ מזה, אי אפשר לביים רומנטיקה, לא באמת.
לפנייה לכתב/ת 
