טרנטה, אבל שלי

בסיום טופס הטיולים ניגשתי למשטח הטנקים ונישקתי את טנק מספר 392. שמונה חודשים היינו ביחד. בקיץ הלוהט ובחורף הבוצי. באימונים ברמת הגולן ובמוצבים בדרום לבנון. אם הייתם מכסים לי את העיניים ומכניסים אותי לכל אחד מהטנקים של הגדוד, הייתי מזהה דווקא אותו בלי שום בעיה. הריח הייחודי, הזווית שבה נמצא מושב המפקד והקושי או הקלות להוציא פגזי 105 ממארז 4פ ספציפי.

היחסים בינינו היו די פשוטים. הצוות ואני טיפלנו בו במסירות: טיפול לפני תנועה, טיפול אחרי תנועה, טיפול שבועי, טיפולי ב’ וגם נזהרנו לא לחרוג מהמגבלות שלו. הוא הביא אותנו מנקודה א’ לנקודה ב’ ביום ובלילה, במהירות ובבטחה ואפשר לנו לירות מתי שרצינו. שנאתי שצוות אחר היה משתמש לי בטנק. אחרי אירוע כזה הייתי עובר על הטנק ובודק מה הם עוללו לו ואם זה היה חורג מגבול המותר אז הצוות השני, ולא משנה מיהו, היה חוטף צעקות.

אחרי הנשיקה לא חשבתי שאי פעם יהיה לי שוב קשר כל-כך מיוחד עם מכונה, לכאורה יצור דומם וחסר “נשמה”. כזה שבעזרת מספיק אמצעים אפשר או להחזיק לנצח או להחליף במשהו יותר טוב. ובכן, טעיתי.

זאת תהיה הפעם העשירית שאני משלם על הרישיון של מכונית מספר 14־199־14. רנו סניק II (AU) 1600 אוטומטית שקניתי ב-6 בספטמבר 2005. בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם אין לי שום התלבטות. השנה אני אפילו לא חושב למכור אותה. החלטתי שניפרד רק במקרה של טוטאל-לוס שלה או שלי, מה שיבוא קודם. כמו עם טנק 392, אם מכסים לי את העיניים, ומכניסים אותי לכל מכונית מדגם זהה אני מזהה אותה בלי שום בעיה.

הריח הייחודי, המבנה של מושב הנהג ורעש ההתנעה. היחסים בינינו היו די פשוטים: אני מביא אותה כל שנה לטיפול במוסך מורשה וגם מאוד נזהר שלא לחרוג מהמגבלות שלה, והיא מצדה מביאה אותי ואת משפחתי כבר 150 אלף ק”מ מנקודה א’ לנקודה ב’ ביום ובלילה, במהירות ובבטחה וכמעט בלי אף תקלה. המחשבה שהיא תהיה של מישהו אחר מעבירה בי צמרמורת.

אשתי חברה ב”מועדון חבר צרכנות”. כך שיוצא שפעם בחודשיים אנחנו מקבלים הביתה חוברת עם מבצעים מאוד שווים על מכוניות חדשות. רוצים לקרוא? המשיכו כאן...