כשנולדתי הייתי הבובה ימימה. כולם אמרו לי שאני יפה, רק רגליי הן עקומות נורא. בשלב מסוים צמחה לי יבלת על ברך ימין והתביישתי בה מאוד. שום דבר לא עזר להסיר את היבלת, למרות שאמא שלי מרחה עליה כל חומר חדש שיצא לשוק, אז אפילו בקיץ לבשתי מכנסיים ארוכים. יום אחד נרשמתי לחוג בלט במתנ"ס. הייתי אז בת תשע. הגעתי לשיעור הראשון, במכנסיים ארוכים כמובן, כשכל שאר הבנות לבשו חצאית טוטו קצרצרה וגרבונים ורודים. כל כך התביישתי. לא יכולתי להצמיד אפילו גרבונים לרגליים העקומות שלי, כי מיד היו רואים שבולטת לי מהברך יבלת מגעילה.
החברות לחוג הבלט תמיד הסתכלו עליי מוזר. לא רק בגלל המכנסיים, פשוט היו לי צעדים מגושמים מעט. לא נולדתי, איך אומרים, ברבור. פאדה־בורה, פלייה, רלווה, כל התנועות נראו אצלי די אותו דבר, והן לא נראו טוב. למזלי, בנוסף ללקות התנועתית, סבלתי גם מליקויי ראייה. פזילת חן לא ממש חיננית. מזל שעיני העצלה עזרה לי להתעצל לראות כל פרצוף שהבנות האחרות עשו, כך שחלק מהתגובות המעליבות לא ראיתי. איכשהו בכל זאת הבנתי שאני אמורה להיעלב. ממשהו. נעלבתי ובכל זאת המשכתי להגיע לחוג בלט, לנוע בכבדות, להיעלב ושוב להגיע לחוג.
במסיבת חג השבועות הופענו מול ההורים. הייתי ממש גאה בעצמי, אבל לא כולם היו שותפים להרגשה. "רקדנית היא לא תהיה", שמעתי הורים של ילדים אחרים צוחקים על חשבוני. זה לא היה מצחיק בכלל. כי אני דווקא כן חשבתי שאהיה רקדנית. שאני כבר רקדנית. שמגיע לי לרקוד איך שבא לי וכמה שאני רוצה.
כך, בהתעלמות מוחלטת ממה שמבקרי התרבות אמרו או חשבו, המשכתי להתמיד בחוג. יום אחד, אחרי בית ספר, כששוב ניסיתי לעשות סיבוב וגופי המגושם כשל, נפלתי כהרגלי על רצפת החדר מול כולם, ישר על ברך ימין, ודבר מופלא קרה. היבלת התפוצצה. למחרת בבוקר כבר לבשתי מכנסיים קצרים. היה לי גם פלסטר חמוד על הברך, אות גבורה.
ככה המשכתי לרקוד. בכל פעם דרך מכשול אחר. עם או בלי יבלת על הרגל. עד היום.
כשיצא האלבום השני שלי, 20 שנה מאוחר יותר, צילמתי קליפ. זה היה לשיר בשם "פיז'ו 92'", על מכונית וילדות וזיכרונות. לקליפ הזה לא היה תקציב, כך שהוקצו לי, לטובת הגשמת כל חלומותיי, רק צלם אחד ופנס אחד. מספיק לגמרי. העיקר שירשו לי לרקוד.
באתי עם שמלה אדומה מהבית שקניתי פעם בשוק בתאילנד, לא ממש שיא האופנה. אבל כמי ששיא האופנה מעולם לא הגדיר את השיאים הפרטיים שלה בחיים, הרגשתי בשיא. הצלם צילם, הפנס האיר, ברקע השמיעו את השיר ואני רקדתי. אם אפשר לקרוא לקיפוץ המטופש שביצעתי שם ריקוד. ובזמן שגילמתי תיש חסר סטייל עם חזה גדול וגוף עצום, הרגשתי הדבר הכי קליל ואלגנטי בעולם. הצוות מסביב קצת התבייש להסתכל, פה ושם קלטתי צחקוק, אבל לא הבנתי למה. לא חוויתי שום מבוכה, רק שחרור והקלה ונעורים. הכל מתחיל בראש, גם אם זה נגמר בגוף.
מירי באה אליי לדירה לראות את הקליפ. נכנסנו לחדר השכור שלי והתיישבנו על המיטה הזוגית של התקופה הכי בודדה בחיי. גרתי אז ברחוב גורדון בתל־אביב ולא באמת היה לי בית בעולם, לבד ממירי. "אוי, זה מלא חן", היא אמרה. "התמונות ששילבתם מהילדות פשוט קסומות. רק עשי טובה, קרנונה... אל תדלגי. לך אסור לדלג. מעבר לדילוגים, הכל מושלם".
לעצות שניתנו מאהבה שלמה אני תמיד מקשיבה ובאמת שניסיתי. אחרי הכל, היא רוצה רק למנוע ממני להביך את עצמי... אבל כל כך אהבתי לדלג.
כשהייתי קטנטונת גרנו ליד שדה חיטה, ובכל חורף כשהשדה היה ירוק והעשב צמח גבוה־גבוה – הייתי רצה בתוכו עם אוזניות של ווקמן ומדלגת. אבל למרות שכתבתי בשיר אחר "רוצה שיתארך הרגע לעולם..." שום רגע לא נמשך לנצח, וכשפרצתי כזמרת, סוף כל סוף, בגיל 26, אחרי לא מעט מאבקים, הנחתי את עצמי מאחורי פסנתר. הפסנתר הוא ידיד נפש, והאישה הבוגרת חשבה שכך עדיף. לא סתם בחוג בלט המורה תמיד מיקמה אותי בשורה האחורית.
אבל הילדה? היא עדיין רצה בשדה.
החודש אזרתי אומץ לצעוד קדימה. בהיכל התרבות, במופע השקה כפול עם רמי קלינשטיין, עמדתי מול 6,000 אנשים רוקדים בקהל ושני לילות ברצף רקדתי גם אני איתם. גל הדף של אהבה שטף אותי. ראיתי את השמחה בעיניים של האנשים והרגשתי איך כולנו, בלי הבדלי גיל, חוגגים יחד במסיבה גדולה בקיבוץ. כמו שפעם הלכנו לאשדות־יעקב מאוחד להשתולל בסוף השבוע. אף אחד לא בחן אף אחד. נתנו למוזיקה לשטוף אותנו, אז כמו היום, והיכל התרבות התרומם באוויר.
ולמרות שאסור לי לדלג – דילגתי. שברתי חוקים. נתתי דרור לנפש שלי והתעלמתי מפחדים מטופשים כמו הפחד להיות נלעגת. על ברך ימין לא היה אפילו זכר ליבלת.
למחרת בבוקר קמתי להודעה מאשתו של אחי. היא הכינה אותי מראש למה שעמד לקרות. כשנכנסתי לפייסבוק חשכו עיניי – מישהי ממש חסרת מודעות עומדת על במה ומדלגת מול אלפי אנשים כאילו אין דין ואין דיין. הווידיאו הזה זכה בתוך חצי יממה לכ־300 אלף צפיות. זה, חברים, מה שנקרא סרטון ויראלי.
"מה קרן פלס חושבת לעצמה?" כתבה אחת. "הו קרן קרן... למה קמת מהפסנתר?" פנתה אל ליבי אחרת.
צפיתי בזה שוב ושוב ושוב. לא יודעת למה, אבל בצפייה החמישית כבר הפסקתי להרגיש מובכת.
הסתכלתי בה, בילדה הזאת, שהיא היום כבר בת 36, בחודש הבא 37, ופשוט אהבתי אותה, למרות שהיא באמת לא יודעת לרקוד. החלטתי לשחרר אותה ולהגיד לה: תמשיכי לעוף על החלומות שלך ילדה, חופשי חופשי, למרות שבגיל מסוים העולם מנסה כל הזמן לקשור לך את הרגליים לקרקע.
כולם צוחקים לפעמים. על כולנו. אנשים צוחקים עליך מתוך המבוכה של עצמם. כשהייתי קטנה כולם בכיתה עשו חיקויים של ריטה. נילי אהבה לטפס על השולחן של המורה, לשמוט את הכתפייה בפאתוס ולשיר כזה מוגזם וגבוה. אבל בחופש היינו כולנו הולכים לראות יחד את ההופעה האמיתית. אפילו תפסתי את נילי בוכה מהתרגשות.
כשישבתי בבית לראות "ארץ נהדרת" ודמות שלי תקפה אותי מהמסך, זכרתי ובחרתי לצחוק. כי אם מישהו צוחק על חשבונך – זה לא אומר שאסור לך להצטרף. ואם ממליצים לך לא לרקוד – קומי מהספה ודלגי. בחופשיות. מול כולם. בלי להתבייש, כי אין לך ממי, כי את בובה ימימה מושלמת, למרות שכתבו עלייך שיר כזה עקום.
אז ימימות וימימים – אל תתפדחו. לבד בסלון, מול קהל של אלפים או בחוג בלט במתנ"ס השכונתי, דלגו על הפחד. בשביל אלוהים אנחנו, כולנו, שורה ראשונה באמצע.
