הממלכה המאוחדת או האיחוד האירופי - מי מאוחד יותר?
מאז ומתמיד הייתה בריטניה שחקן זר בתוך האיחוד: היא לא אימצה את התנועה החופשית ביבשת, את מטבע האירו ואת מדיניות הרווחה, ובקרוב תלך למשאל עם להכריע אם עשתה טעות בהצטרפות לגוש המדינות. וכרגיל אצל הבריטים, הכול פתוח והסקוטים מצדם יחכו להזדמנות נוספת להשיג עצמאות
רק לפני פחות משנה ציינו הבריטים 40 שנה למשאל העם שבו אשררו את הצטרפותם לקהילה הכלכלית האירופית (EEC), קהילה שמנתה באותם ימים שש מדינות ועוד שלוש חדשות, קהילה שלימים תהפוך לאיחוד האירופי של ימינו. 40 שנה, ובעוד כמה חודשים הם יילכו לקלפי בשנית בכדי להכריע אם נעשתה טעות ואם להישאר באיחוד האירופי שצמח מאותה קהילה קטנה וצנועה - או לפרוש ממנו.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
ביום שבת חזר ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון לאי הבריטי מהיבשת האירופית לאחר משא ומתן עם מדינות האיחוד ובפיו "בשורה", הסכם שיעניק באופן סופי לממלכה המאוחדת "מעמד מיוחד" בתוך האיחוד האירופי עם כמה הישגים נקודתיים כדוגמת הגבלה זמנית של הטבות סוציאליות למהגרים מתוך מדינות האיחוד האירופי יחד עם התחייבות לא ברורה לפיצוי ואי הכללה של "הסיטי של לונדון" (המרכז ההיסטורי והפיננסי של לונדון) בכל הסכם העמקה נוסף של 19 מדינות הגוש המוניטרי.
מסורת בריטית של רגל בפנים רגל בחוץ
בכלל, המסורת הבריטית של רגל בפנים ורגל בחוץ בכל הנוגע לאיחוד האירופי ארוכה הרבה יותר, ולא הומצאה על ידי קמרון, מרגרט תאצ'ר או כל ראש ממשלה אחר מאז צורפה בריטניה לקהילה הכלכלית, והיא מגיעה כבר לראשיתו של האיחוד ב"הסכם הפחם והפלדה" שעליו אמר וינסטון צ'רצ'יל: "יש לנו חלום משלנו ומשימה משלנו. אנחנו עם אירופה, אבל לא ממנה. אנחנו מחוברים אך לא משולבים, אנחנו מעוניינים וקשורים בה, אך לא נספגים בתוכה".
עם זאת, לעומת שנים קודמות, כיום מעמדה של בריטניה בתוך האיחוד חלש ומעורער הרבה יותר, ולא ברור אם מעמד מיוחד הוא עדיין אפשרי באקלים הפוליטי הקיים. אם בעבר הייתה בריטניה לאחד הבסיסים הכלכליים החשובים של אירופה, כיום היא מהווה פחות מ-15 אחוזים מכלכלת האיחוד האירופי, נתח שהולך וקטן מדי שנה. אם בעבר היא הייתה שווה בעוצמתה והשפעתה לגרמניה וצרפת, שלוש מדינות שהנהיגו יחד בהסכמה כזו או אחרת את הכיוון שאליו צועד האיחוד האירופי, היום גרמניה היא אירופה ואירופה היא גרמניה. וכשהמצב הוא כזה גם אירופה מוכנה הרבה פחות לסבול את דרישותיה הייחודיות של הממלכה.
גם בצד השני של המפה הפוליטית, במפלגת הלייבור, המשחק אינו אחיד. בזמן שעמדת המפלגה בעשורים האחרונים היא לחתירה והעמקה רבה יותר של בריטניה בתוך אירופה, דווקא מנהיגה החדש ג'רמי קורבין מגיע מהזרם השמאלי שרואה בבריסל שחקן כלכלי קפיטליסטי לשיטתו, המאלץ את המדינות החלשות באירופה לרקוד לפי החליל של המדינות החזקות והעשירות. במיוחד מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008 וחילוץ יוון. לכן גם תמיכתו בהישארות באירופה אינה בהכרח מסייעת או הגונה.
שובה של סקוטלנד
פרישה בריטית מאירופה גם עשויה להביא לתהליך פרישה נוסף, הפעם פנימי מצד סקוטלנד, שהיא המחוז הכי פרו-אירופי בכל הממלכה המאוחדת (אנגליה היא המחוז הכי אירו-סקפטי), וברור כי הצבעה בריטית על פרישה תוביל לדרישה עוקבת מצד הסקוטים לקיום משאל עם נוסף על שאלת העצמאות שלהם. במשאל זה יקשרו הסקוטים בין חברות באיחוד האירופי לבין עצמאותם, קשר שקמרון ואד מיליבנד, יו"ר הלייבור בעבר, ניסו להתיר במשאל העם שנערך לפני שנה וחצי. הפעם, לנוכח הצלחתם המסחררת של הסקוטים בבחירות האחרונות, והתבססותם על סקרים שבהם עולה כי יותר מ-65 אחוזים מהסקוטים רוצים להישאר באיחוד האירופי, עצמאות היא כבר שאלה הרבה יותר ודאית.
דיוויד קמרון הוא אחד המנהיגים המפתיעים של השנים האחרונות. הוא עלה לשלטון ב-2010 אחרי שאף אחד לא נתן לו סיכוי של ממש והתקשורת שמה אותו ללעג, זאת אחרי יותר מעשור של שלטון הלייבור שבזמנו נראה יציב ושאינו הולך להסתיים. קמרון הצליח להתגבר על יחס מאתגר מצד הנשיא האמריקני ברק אובמה ולעצב סוג חדש של יחסים עם ארצות הברית, הוא ניצח בקרב על עצמאות סקוטלנד, קרב שאותו הגדיר בזמנו קרב חייו, ולאחר מכן ביסס את מעמדו עוד יותר כשניצח בבחירות הכלליות בשנת 2015 וזכה בראשות הממשלה בשנית, הפעם ברוב מוצק והיסטורי.
הקרב על מעמדה של בריטניה באירופה הוא כנראה הקרב האחרון והחשוב בקריירה הפוליטית שלו לאחר שהצהיר שזו כהונתו האחרונה. לכן זה גם הקרב שיעצב את הזיכרון והמורשת שלו יותר מכל מאבק אחר - האם בריטניה חוברת לאירופה או מחפשת מקום משלה בעולם.
עומר גנדלר הוא תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים, מרצה לאינטגרציה אזורית ואירופית ומפעיל את הבלוג תוצרת חוץ
לפנייה לכתב/ת 
