זה יהיה הלילה האחרון שלי בבית הזה. מחר בבוקר תגיע משאית. ארבעה זרים ירימו את הפסנתר שכתבתי עליו שיר ראשון בעמק חפר. יעטפו בניילון את המיטה הראשונה שאהבתי עליה באמת. במקום הזה קרו ניסים. קרה תינוק. תינוקת. קרה שלא ישנתי שבוע בגלל גזים של מישהי אחרת. מחרתיים נתעורר בחדר בלי מאוורר תקרה. גם ככה לא הפעלנו אותו אף פעם. האם נמשיך להיות האוהבים הצעירים, גם ברגעים הפחות יפים של החיים? אולי נשתנה? אולי כשנהפוך פחות צעירים נהיה אפילו עוד יותר אוהבים? בוקר אחד, בעוד 20 שנה, איך ירגיש לגביי? מה אחשוב עליו?
מחר בבוקר הרבה ארגזים יזוזו, אבל הבית הזה יישאר תמיד. גם הבית של סבא וסבתא ביבנאל חוזר אליי מדי פעם, עם ריח מרק סולת וסיגריות דובק, בחלום. סבא עדיין קורא לי להיכנס מהחצר, ואני, רק בת חמש, מחבקת איש ענק שהידיים שלו שחורות מפקאנים. הוא קטף אותם כל הבוקר בשמש יוקדת, גם הבוקר, למרות ששלו כבר מזמן שקעה. יש זיכרונות שלא עוברים דירה לעולם. וכשיעמיסו את כל הצעצועים, אבקש להיזהר במיוחד על אוסף הצפרדעים הקטנות שלי. אספתי אותן במשך שנים, ולרגל המעבר העברתי גם אותן לאורי ולונה.
תמיד אהבתי לעבור, לשנות, להתחדש. בעיקר עכשיו, כשהבית שלנו מטפטף מהגג, הקיר מתקלף, ויש איזו תחושה שברגע שנצא מהדלת, כל מה שסביבה יקרוס. ממש־ממש חיכיתי לרגע הזה, רק שפתאום, כשהגוזל עוד רגע עף, מחניק קצת בגרון.
מה, בחורה אחרת תתאהב כאן בנועם שלה? תסתכל לראשונה עמוק בעיניים של גבר, ופתאום תבין – אחרי 30 שנות בדידות – מצאתי את הביחד שלי? מי היא זאת שתגור כאן אחריי? שתריב עם החלון החורק? שתשכב לי באמבטיה? בזווית מסוימת אפשר להסתכל ממנה ישר החוצה, דרך קרע ברשת, אל השמיים. תמיד רואים אותו כוכב, עדיין לא הספקתי לברר את שמו.
בסלון, כשהיא מתקלחת, האם עדיין יתרחשו חיים? מישהו יצחק כי אחיו הגדול בדיוק חזר מאוסטרליה והם ישתו ביחד בירה על השטיח?
נראה לי שאת הספה נזרוק. הרבה שוקו, קפה ודמעות נשפכו על הזקנה הזאת, בעיקר בלילה ההוא, לפני ארבע שנים, כשלא רציתי עדיין לספר לאף אחד שאני בהיריון, אבל היו לי בחילות נוראיות. נועם צילם אותי בוכה: "אוף... אני בסך הכל ילדה שרוצה להתרפק קצת על אמא שלה והרופא לא מרשה עדיין לספר... ויש לי בטן ענקית, ולמה אתה לא רואה שאני ממש עכשיו חייבת שוקובו!?" שלוש שנים לאחר מכן המצלמה נסעה עם כל המשפחה לזנזיבר ונשכחה שם באחד השווקים. יש רגעים שבהם אני באמת מאמינה שמישהו שומר עליי מלמעלה.
כשכל הבית כבר נרדם, אני אורזת לבד את הארגז האחרון במטבח. סוגרת במסקינג־טייפ חום ונפרדת מכל הכלים החד־פעמיים שלא הספקנו להחזיר למנחם.
בדיוק בחורף שעבר ישבתי פה עם נועם על הרצפה ועשינו מיונים. הוא מצא חמש־שש קערות ששייכות לאבא שלו וחזרו איתנו הביתה מארוחת שישי עם עוף, אורז או פירה. הנחנו אותן בצד, כדי להחזיר לאבא מחר, כשפתאום נועם הניח יד על הלב. "איי", הוא אמר ודי הבהיל אותי. "נראה לי שקורה לי משהו בחזה". שאלתי אם צריך ללכת למיון. הוא לא שלל. מד הלחץ שלי עלה. הצעתי שנפסיק למיין קערות מפגרות ונשב לנוח רגע על הספה שלנו, המלוכלכת.
ישבנו לנוח, לראות טלוויזיה. סתם קומדיה אמריקאית זולה, כשלפתע שוב: "איי", ונועם הניח יד על החזה. "יודעת מה עושים אם מישהו חוטף אירוע לב?" הוא בדק אותי. אני טעיתי וניחשתי: "הנשמה", "לא" הוא תיקן, "לפני הכל את מתקשרת לאמבולנס". המשכנו לראות טלוויזיה, ואז פתאום הטלפון של נועם צילצל. נועם זינק מהספה. רץ לדלת. "זוכרת מה אמרנו?" הוא אמר לי, מתנשף, "דבר ראשון אמבולנס. אז תזמיני אמבולנס לאבא שלי".
כשיצא מהבית נשענתי על השיש. מחר אולי תישען עליו מבוהלת אחרת. לא להילחץ... מחייגת 100. טעות. זאת משטרה. מנסה 102. מכבי אש. 103? חברת החשמל? מי המציא את כל הקיצורים הארוכים האלה? בסוף הגעתי למגן דוד, הם בדרך, הם שם, שיפתחו להם את השער.
כשהדופק שלי נהיה מהיר מדי יצאתי לחצר. עכשיו מונחת פה ערימת זבל שצריך לפנות לאיזו מכולה. זבל שהיה החיים שלנו. עמדתי אז על השולחן, לא יודעת למה, אולי כדי לשמוע למרחוק. אבל בשביל לשמוע את הסירנות האלה לא היה צריך אפילו לפתוח חלון, וישר ידעתי. האמבולנס שהזמנתי הגיע. הולך להיות לילה ארוך ועצוב. לילה ארוך שהפך לשנה שלימדה את כולנו עד כמה נכון המשפט, "העצב, אין לו סוף".
מחר, כשיגיעו המובילים ויורידו אותנו בבית חדש, הם לא ינחשו מי גר שם לפנינו, רק לפני שנה. לא יכירו את רוחב ליבו וכמה צר לכולנו בלעדיו. איש יפה, חכם ועמוק, שנתן לי להרגיש כל כך ברוכה בצל משפחתו. האיש שגידל לתפארת את נועם שלי, זה שבלעדיו הייתי הולכת לאיבוד. משוטטת לבד בעולם, עוברת מדירה לדירה, בלי שבאמת יהיה לי בית.
כן... זה יהיה הלילה האחרון שלנו בבית הזה, שגרנו בו חמש שנים. חמש השנים המשמעותיות בחיים של ילדה שהופכת לאמא. מחר בבוקר תבוא משאית ותיקח את כולנו אל מעבר לכביש. שם גר פעם סבא מנחם. הדבוראי עם החיוך המבויש והעיניים החכמות.
פתאום אורי מתעורר מהשינה. בטח חלם חלום. רץ אליי ומחבק אותי חזק מהרגיל, כי הוא ילד רגיש ומשהו בו מרגיש שקצת עצוב לאמא.
"איזה לב טוב יש לך", אני לוחשת לו. "הלב שלי שלם?" הוא שואל, "חזק ולא נשבר?" וכשאני לא מבינה, אורי מסביר, "כי הלב של סבא מנחם נשבר. בגלל זה הוא כבר לא גר בבית החדש שלנו".
חיבקתי אותו שוב חזק־חזק. "הלב של סבא לא נשבר, הוא פשוט הפסיק". "ואין יותר סבא?" אורי נהיה עצוב לרגע, אבל אני מסבירה לו שתמיד־תמיד־תמיד יהיה סבא מנחם. "כי יש לו ילד שקוראים לו אבא נועם, ולאבא נועם הזה יש ילד שקוראים לו אורי, וגם לאורי אולי יהיה ילד. יום אחד. אולי". ואורי צוחק. זה קצת מצחיק לראות את אמא כל כך רצינית פתאום באמצע הלילה.
מחשבות על נצח. על כל אותם דברים שלא עוברים ושאי־אפשר לערום בחצר כגרוטאות ולגרוס. אבא ובן. סבא ואורי. ואיך שנועם הרגיש הכל בלב שלו. וכמה קטנים אנחנו, ומנגד, כמה משא כולנו סוחבים כל החיים. שברי העבר, תקוות המחר, כמו צב. לכל אחד מאיתנו יש איזה בית, סודי, מאחורי הגב.
