מה קורה כשהגרושים מתנהגים כמו ילדים?
הם חוששים שהילד יתנכר להם, שהוא יבחר בהורה השני על פניהם, ועל הדרך מאבדים את סמכותם ההורית. על טעויות שגרושים עושים עם סיום היחסים
בחיים האמתיים, אלה שמתחילים ביום שבו מתרחשת הפרידה, לעיתים עם פרוץ הסכסוך, נוצרות אצל ההורים תחושות חדשות, חששות ותקוות, שלהורים רבים קשה להודות בהם, אפילו כלפי עצמם. זה מתחיל בתחרות הסמויה על אהבת הילד, ואפילו בתקווה של ההורה - לא לגמרי מודעת, שהילד יעדיף אותו על-פני ההורה האחר.
עוד בנושא:
עברנו לישון בנפרד. האם זה סופו של הקשר?
8 סיבות שישכנעו אתכם להפסיק להיות לבד
למול התחרות, קיים חשש משותף לאנשים בתהליכי פרידה שמא הילד יתנכר להורה, יפסיק לאהוב אותו, יצא מהבית בשעת כעס כדי ללכת להורה האחר. אם ההורה האחר הוא בעל גישה יותר "ותרנית", אולי לילד יהיה יותר כיף לחיות אצלו, אולי הוא ינתק קשר עם ההורה שמציב גבולות, יעדיף את זה שמתנהג יותר כמו "חבר".
הדברים מקבלים ביטוי מוחשי יותר כאשר הילד מטיח בהורה בשעת קונפליקט: "אמא מרשה לי", או "אבא מרשה לי". הילד, שעדיין מתמודד עם השינוי המתחולל בחייו, מזהה את אותן חששות ותקוות שאף אחד לא מעז לדבר עליהן. התופעה של ילדים שהולכים לבית ההורה האחר בכל קונפליקט שמתעורר עם ההורה שבביתו הם נמצאים באותו רגע, מוכרת.
יש אפילו שמרחיקים לכת ומחליטים לעבור להתגורר אצל ההורה האחר ואצלו בלבד. הם רואים בכך דרך להעניש את ההורה, או פשוט לבחור במקום הקל והנח יותר. קיומם של שני בתים מאפשר להם לברוח מהתמודדות עם ההורה. ידועים גם מקרים בהם הילד בוחר להעניש את אחד ההורים ולא לשמור איתו על קשר כלל. למה? במקרים מסוימים בגלל שההורה לא נענה לגחמותיו, במקרים אחרים מתוך הזדהות עם ההורה האחר.
זהירות, ההורים מאבדים את הסמכות ההורית
בלי להרגיש, החשש לאבד את הילד והתקווה שהוא יעדיף אתכם על-פני ההורה האחר, עשויים להוביל למצב של איבוד הסמכות ההורית, וויתור על חלק מהתפקידים ההוריים - לחנך את הילד, ללמד אותו להבחין בן טוב לרע, להציב לו גבולות ולהכין אותו לחיים. הילד הוא זה שישלוט בהורים. גם בהורה "הטוב" וגם בהורה "הרע".
לצד יצירת מראית העין של "ההורה הטוב" ו"ההורה הרע" או "המעצבן", ישנם קונפליקטים מהותיים שמקורם בערכים שאיתם בני הזוג מגיעים להורות. בעוד שהורה אחד מעדיף לשלוח את הילד למערכת חינוך פרטית, ההורה האחר מעדיף את זו הקהילתית. לעיתים הורה אחד מעדיף לשלוח את הילד לארבעה חוגים בשבוע, והאחר חושב ששני חוגים בהחלט מספיקים.
לעיתים ההעדפות אינן נובעות מערכים, אלא מהמצב הכלכלי של כל אחד מההורים. כשהם היו נשואים, ההתייחסות התקציבית היתה למשפחה, והדיון בשאלה כמו מספר החוגים, התנהל ביחס לתקציב משפחתי אחד. כעת, כשהם גרושים ואין איזון במצב הכלכלי של שני ההורים, המחלוקת נובעת מהפער הכלכלי הזה. כשהילד נחשף למחלוקות האלה, התוצאות עלולות להוביל לכך שההורים ינסו לגייס את הילד לטובת עמדתם, ינסו לייצר אתו קואליציה. הילד עלול להזדהות עם אחד ההורים ובמקרים אחרים, הילד עלול להעדיף את ההורה בעל האמצעים על ההורה חסר האמצעים.
איך יוצאים מהפלונטר הזה?
על חלק מהדברים אפשר וכדאי לחשוב מראש, כלומר עוד בשלב הפרידה - מהי מסגרת החינוך המקובלת על שני הצדדים, מה היקף ההשתתפות בחוגים ושאלות נוספות בתחומי חינוך ובריאות. אפשר ליצור מסגרת שבתוכה יוכלו הצדדים לפעול בצורה סבירה. המסגרת הזו לא תיתן פתרון מלא לאורך השנים משום שככל שהילדים גדלים, הצרכים וההעדפות שלהם משתנים. אולי ההורים הסכימו על חינוך ממלכתי אבל עכשיו הילד רוצה ללכת לבית ספר פרטי כזה או אחר. האם אפשר לעמוד בפניו? ומה אם אחד ההורים אינו רוצה או יכול לעמוד בהוצאה הכלכלית הכרוכה בכך? יש דברים שלא ניתן לחשוב עליהם מראש, אופנות חינוכיות שלא ניתן לשער שתגענה אל העולם.
מאד רומנטי לחשוב שאפשר למצוא דרכים לפתור מחלוקות בין הצדדים, ולהבטיח שהם יתנהלו בצורה חברית ומכבדת גם אחרי הפרידה, אולם האמת היא שזה לא המצב. אכן, לעתים זוגות שנפרדו משחררים את כעסי העבר, ומסוגלים לנהל דיון בשאלות שקשורות לגידול הילדים בצורה עניינית. אולם כשיש לאחד מבני הזוג או לשניהם עניין שאינו פתור הכרוך בפרידה, שום מנגנון אינו מבטיח שאפשר להציל את בני הזוג מוויכוח מר וקשה בכל הזדמנות שתקרה בדרכם.
נכון, גם בשלב הפרידה וגם לאחר הפרידה קל לומר לבני זוג (לשעבר) שמגיעים למחלוקות בנושאים כאלה – לכו לגישור, לכו לטיפול משפחתי, תדברו על זה ותמצאו פתרון. קל להגיד ולא פעם קשה מאד לבצע. לעתים אין יכולת הידברות בין הצדדים, וכעס ותיק שנים הוא שמכתיב את ההתנהלות. זה עצוב, כי בני זוג כאלה זקוקים למישהו שיציל אותם מעצמם ושיציל את הילד שלהם מהוויכוחים האלה. אין ילד שרוצה לראות את ההורים שלו רבים. אין ילד שרוצה להיות מעורב במריבה כזו, ובוודאי שלא להרגיש שהוא שגרם לה. יש ילדים שינסו לנצל את המצב למה שנדמה להם כטובתם. אך האם זה באמת לטובתם?! ומה עם החשש שהילד יאהב יותר את ההורה האחר? שיקום ויעבור אליו בשעת מריבה? האם נותנים לחשש הזה להשפיע על ההתנהלות בבית?
אם כל אחד מההורים מאמין בדרך שלו, הוא יוכל לדבוק בה מבלי להיכנס למניפולציות של הילדים. ילדים מבינים שהכללים בכל אחד מהבתים יכולים להיות שונים. הם רוצים לראות שהמבוגר האחראי בבית בטוח בדרכו. חשוב לדעת שכשהורה אחד מוכן לקבל את הילד אליו, כשהוא רב עם ההורה האחר, הוא למעשה מלמד את הילד שלו שאפשר לעשות קואליציה עם הורה אחד נגד ההורה האחר, והשיעור הזה יכול להיות חרב פיפיות כי ביום מן הימים הילד עלול לעשות קואליציה כזו נגדו.
זה הרגע לתמוך בהורה האחר, בסמכות שלו, אפילו אם אין שום חברות בין ההורים. כי זו מהותה של טובת הילד – להניח לאגו ולדאוג לילד, ובמקרה הזה להעביר לו את המסר שיש לו שני הורים עם סמכות הורית, שלא ניתן לזגזג ביניהם.
לכל אותם דברים שלא ניתן לצפות מראש, בעת עריכת הסכם הפרידה או הגירושין, כדאי לקבוע מראש מנגנון לפתרון בעיות שיקל על הניסיון לנטרל רגשות שליליים של ההורים כשמדובר בהחלטות שנוגעות לילדים. התייעצות עם איש מקצוע המקובל על שני הצדדים, או הליך גישור יכולים לעזור במצבים האלה. הדבר החשוב ביותר הוא רצון טוב ונכונות לשים את הילד במרכז ואת היחסים הזוגיים שנעכרו, בצד.
הכותבת הינה מגשרת-עו"ד בתחום המשפחה, בעלת הכשרה בטיפול זוגי ומשפחתי.
לפנייה לכתב/ת 
