כלות משתפות: זאת המורשת של אמא

בשיתוף my day.

ההכנות לקראת החתונה כוללות הרבה לחץ, עצבים וסידורי פרחים, אבל יש גם כלות שמוכיחות שאפשר להתרגש ועדיין לשמור על המסורת. לכבוד יום האישה הבינלאומי, פגשנו כלות שלא שכחו לקחת את הזיכרונות של אמא וסבתא עד לחופה, ולהעביר בין הדורות את הסיפורים שלהן.

הסיפורים המשפחתיים הם אני

שני ויואב התחתנו בקיץ האחרון בתל אביב. "אנחנו הילדים הקטנים, האחרונים שמתחתנים ולכן עשינו עמדת משפחה עם תמונות מכל החתונות של המשפחה. סגרנו את הבסטה". שני הצטלמה ביום החתונה כשהיא מחזיקה את התמונה מהחתונה של ההורים שלה, והטבעת על האצבע שלה היא טבעת הנישואים של סבתא שלה".

למה היה חשוב לך לשלב את ההיסטוריה המשפחתית בחתונה?

"הסיפורים המשפחתיים האלה הם חלק ממני, ואני ארחיב: סבא וסבתא שלי היו נשואים 55 שנה. לאבא של סבתא שלי הייתה ברומניה מכולת, וסבתא שלי הייתה עוזרת לו מדי פעם. סבא שלי היה קונה שם, וכמו באגדות השניים התאהבו ולאחרי שנה התחתנו. סבתא שלי הייתה בת 18 וסבא בן 23 כשנישאו.

"הם תכננו את החתונה ברומניה שהייתה אמורה להיות חתונה מאוד גדולה, אבל אמא של סבא שלי נפטרה חודש לפני החתונה, כך שהם התחתנו לבסוף בחתונה צנועה ללא מוזיקה, בבית כנסת יהודי ברומניה. חצי שנה אחרי החתונה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הם נמלטו מרומניה ואחרי שנה וחצי הגיעו לישראל".

"הסיפורים המשפחתיים הם חלק ממני". שני ותמונת הנישואים של הוריה(צילום: גיל פורת)

"אמא שלי הייתה בת 21 כשהיא התחתנה עם אבא שלי, ואחרי שנה וחצי אבא שלי הציע לה נישואים. אמא שלי לא רצתה חתונה גדולה, ואבא שלי זרם איתה. הם תכננו את החתונה תוך חודש בלבד, והתחתנו בבית כנסת הגדול  של תל אביב, שם הם עשו את החופה. משם הם המשיכו למלון בטיילת בתל אביב, שם הם פגשו בקבוצת תיירים שהחליטה באופן ספונטני להצטרף לחגיגה".

מקסים. וקיבלת ממנה טיפים לרגל חתונתך?

"גדלתי וחונכתי בבית מאוד ליברלי שלא מחכה לחתונה כדי לתת טיפים. אנחנו חבורת בנות, כולל אחותי, שמדברות על זוגיות, על החיים ועל ענייני מגדר כאלה ואחרים כל הזמן, אבל תמיד סבתא שלי ואמא שלי דיברו איתי על התמסרות, לטוב לרע. על לא לפחד להתמסר. תמיד עלה הנושא שבסוף יש מישהו אחד איתך, שאת בחרת אותו, ואיזה כיף שהוא אותך, שלא משנה מה - אתם ביחד".

"על תחושת הסיפוק שיש בזוגיות, ועל התמיכה והאהבה ללא תנאים שהיא הדבר השלם ביותר. זה משהו שמאוד עבר לי מסבתא שלי, שעברה תקופה לא קלה לפני המוות של סבא שלי ז"ל. אמא שלי היא למעשה אשתו השניה של אבא שלי, והיא תמיד האמינה ודאגה להעביר את זה הלאה - שצריך להתחתן מתוך אהבה. ועד כמה שזה נשמע לנו היום ברור, פעם זה לא היה ככה. תמיד אמא שלי הייתה אומרת שאחד הרגעים הכי שלמים שלה היה הרגע בו הבינה שאהבה היא בעצם החברות הכי טובה שתהיה לך בחיים".

לזכרם. סבא וסבתא של שני(צילום: אוסף פרטי)

המורשת הספונטנית של מעין

גם מעין בחרה לשמוע את הסיפורים של הנשים במשפחה שלה לפני החתונה שלה עם אייל, וגם הסבתות וגם אמא שלה העבירו לה בירושה את הספונטניות והיצירתיות בהכנות לחתונה: "סבתא דבורה עלתה לארץ בגיל 13 מהונגריה בתור ילדה ניצולת שואה ללא הורים, דרך תנועת הנוער של קיבוץ העוגן", היא מספרת. 

"היא התחתנה בגיל 17 עם סבא יוסף, שגם היה בחברת הנוער. בגלל שלא הייתה להם משפחה, הם חיפשו קשר חם ובית - כי בקיבוץ רק זוגות נשואים קיבלו בית משלהם, אז הם תפסו טרמפ ונסעו לחדרה כדי להתחתן ברבנות. אל תשאלי... על הדרך הם לקחו שני עדים מהרחוב, ואפילו את הטבעת השאילו מהקיבוץ והחזירו אחרי טקס החתונה. זכינו לנוכחותה בחתונה שלנו ואחרי ארבעה חודשים היא נפטרה".

זכתה להגיע לחתונה. סבתא דבורה ז"ל(צילום: אדריאן סבל)

"ההורים שלי, לעומת זאת, התחתנו ברחבה של הטכניון. אמא שלי, חני, הייתה מורה בראשית דרכה, ואחת ההשתלמויות שלה הייתה בטכניון. בתור משתלמת, אישרו לה להתחתן ברחבה בטכניון בעלות מאוד נמוכה שכללה גם דיג'יי מקומי. היא מספרת שלא הייתה כספת בחתונה אז אמא של אמא שלי, שלצערי לא זכתה להיות בחתונה שלי, החזיקה את כל הצ'קים בשקית והצטלמה איתה בכל התמונות. זאת הפכה להיות בדיחה חזקה במשפחה שלנו".

"גם סיפור השמלה של אמא שלי מטורף: את השמלה היא קיבלה מחברה מהעבודה ששנה לפני החתונה לקחה אותה טרמפ במקרה, ואמרה לה: 'אתמול קניתי שמלה לבת שלי ואני מאחלת לך שתתחתני גם את עם השמלה הזאת', ואמא שלי ענתה לה: 'לא נשמע הגיוני, אפילו חבר אין לי'. ואז, שנה אחר כך, היא באמת התחתנה עם השמלה הזאת!".

"בחתונה שלי התחתנו בצהרי יום העצמאות, וזה היה יום קשוח מבחינת מזג אוויר אז נאלצנו לעבור אולם ולשנות תכניות, אבל לשמחתנו, בזמן החופה היו עשרים דקות של שמש. השמלה שלבשתי מאוד ריגשה את אמא שלי כי היא הזכירה לה את השמלה שלה".

מעין והשמלה(צילום: אדריאן סבל)

הרומנטיקה אחרת בארגנטינה

רומינה מארגנטינה הגיעה לבד לישראל לפני שש שנים והיא היחידה מהמשפחה שלה שהתחתנה בארץ: "עליתי לישראל ועברתי לצפון לקיבוץ בית העמק, שם הכרתי את בעלי, דויד", היא משתפת. "ההורים שלי, סבתא שלי וכל המשפחה שלי נשארו בארגנטינה והגיעו במיוחד לחתונה. בהתחלה אמרנו שלא נעשה חתונה גדולה, כי בכל זאת הוא קיבוצניק וגם אני פחות מתלהבת מאירועים גדולים, אבל אחר כך אמרנו שאם כבר מגיעה כל המשפחה מארגנטינה, צריך לעשות מסיבה חגיגית".

סבא וסבתא של רומינה(צילום: אוסף פרטי)

ועכשיו ההורים של רומינה(צילום: אוסף פרטי)

רומינה מספרת שבארגנטינה הרומנטיקה קצת שונה ממה שאנחנו מכירים בישראל: "סבא שלי וסבתא שלי גרו בשתי ערים שונות. עכשיו, זה לא כמו בישראל, שהוא גר בתל אביב והיא בירושלים והם יכולים להיפגש. בארגנטינה המרחקים יותר גדולים ולגור בשתי ערים שונים זה אומר מרחק של חמש, שש שעות נסיעה אחד מהשנייה במינימום. כך, כל סוף שבוע סבא היה נוסע לסבתא, ואחרי כמה חודשים הם התחתנו ועברו לגור בעיר של סבא שלי".

שלושה דורות של נשים. רומינה והמשפחה(צילום: דניאל בן שושן ויהל פורת)

"סבתא שלי תמיד מספרת על כמה המשפחות שלהם עבדו קשה מאד לפני החתונה. כשנסעתי לעיר של סבתא שלי לפני כמה שנים ראיתי איך היא גדלה, ומאיזה משפחה גדולה היא הגיעה. שמעתי גם כיצד כולם בישלו לחתונה שלה. היא אפילו זוכרת איזה עוף הנשים הכינו, וכמה היה חשוב להן לבשל ביחד. גם אמא ואבא שלי התחתנו בארגנטינה, בבית הכנסת בבואנוס איירס. סבא שלי נפטר כמה ימים לפני החתונה, אך סבתא שלי ביקשה שהם יחגגו למרות זאת. בכלל, סבתא שלי כל הזמן הייתה אומרת להם שהם מבלים יותר מדי זמן ביחד, ושהם הולכים להשתעמם האחד מהשני, אבל זה לא קרה. מזל!".

עוד כתבות והשראה - בבלוג my day