מזל טוב לי. בדיוק יש לי יום הולדת והפעם באמת גדלתי בשנה, כי אני כבר לא מתכננת להיעלב. כן, עוד יום שישי רגיל. ספונג'ה. בחיים לא אספיק לקפל את כל הכביסה הזאת, אפילו עד 120. שוב אקנה לעצמי זר פרחים בכפר־ויתקין. לאחרונה יש יופי של נוריות וגם די בזול. המוכרת כבר מכירה היטב את זאת שמתעכבת דקה יתרה ליד דוכן הטעימות, כל יום שישי, וזורקת מדי פעם מאפה תנחומים על חשבון הבית. מזל שיש לנו מספיק בצק משלנו פה בארץ, כי גם השנה אף אחד לא יטיס אותי בהפתעה לפריז לטעום בגט חם במונמארטר.

כל ראש חודש אדר אני מתחילה לרמוז לו. פעם זה היה בעדינות, היום כבר התגלגלנו למדור פומבי בעיתון. סה־לה־ווי. כלום לא באמת יגרום לו לצאת מכליו ביום הספציפי הזה, גם אם אצא עליו מדעתי, כי אצלו זה קטע עקרוני. בן זוגי פשוט נגד "לעשות עניין" מהעניין הזה, יום הולדת, קשקוש בלבוש. "סתם עוד יום רגיל בשנה, שבמקרה הגוף שלך בקע בו", יאמר. "זה לא אומר כלום על האהבה שלי אלייך".

האמת, מצידי שלא יאמר כלום דווקא ביום הזה ממש, רק שיבחר לו יום אחר. גברים. האמת שנשמח לשמוע מדי פעם נאומים אקראיים על כמה שאתם אבודים בלעדינו, ושאנחנו מתנה לעולם, ולקבל מתנות סתם כי בא לכם, למרות שכולנו יודעים שזה לא יבוא לכם סתם. בדיוק בשביל זה המציאו את יום ההולדת. ומה אתה יודע, נועם? שלי קורה בדיוק היום.

עם השנים העסק רק מחמיר. נהיינו עסוקים בלפרנס את המערכת העסוקה שבנינו, עד שכמעט לא יוצא לנו להתעסק בה. מתי לאחרונה הקשבנו לקצב פעימות הלב זה של זה על הספה? וזה לא שהלב הזה נעשה צעיר יותר. פתאום קלטתי שהיום הוא הגיל הכי צעיר שלי אי פעם! כולנו, בדיוק עכשיו, הכי צעירים שאי פעם נהיה! אז למה לא לנהוג בקפריזיות, כיאה לגילנו, ולמצוא את עצמנו פתאום בפריז? יצרנו ביחד משפחה מדהימה, לא מגיע לנו לברוח ממנה פעם בשנה לכבודי?

אבל האהבה שלנו יותר גדולה אפילו מהגיל שלי. והיא תשרוד! ואין באמת סיבה לתלות את הכל ביום אחד ספציפי. ובעוד אני ממשיכה להיות ריאלית, הנפש ממשיכה לדמיין... מעניין מה יכין לי. מעניין איך אגיב על זה שלא.

כן, כן, בגילך אף אחד כבר לא טורח לקנות 37 נרות רק כדי שתוכלי לנשוף עליהם, הרי יש לך ילדים, ומספיק הזדמנויות כבר היו לך החורף לנשוף על מרק. אבל עדיין קשה לי להבין למה לא. מי קבע שימי הולדת נחגגים רק עד גיל מסוים? ומדוע הגברים יוצאים מגדרם למענך, רק עד השלב שבו ברור להם שאת, עם גברים אחרים, כבר לא תצאי? כמה קשה כבר לעשות הצגות של רומנטי? גם ככה כל העולם במה וכולנו שחקנים, אז שישחקו, אפילו רע!

והתסריט הרי כתוב מראש. כשאשוב הביתה, גם השנה לא ימתינו לי עשרות חברים מאחורי הדלת. לחשושים מרוגשים לא יישמעו ומירי לא תצחקק, כי בטעות נדמה לה ששוב הרסה לי את ההפתעה. אני גם ככה שונאת מסיבות הפתעה, כולם יודעים, לא שאי פעם איפשרו לי לבדוק.

הו אחיותיי, להיפגע זה ילדותי. גם ככה, מי בכלל שם לב לניואנסים דקים של עלבון בהבעת הפנים שלנו? הרינו, קיננו, ילדנו, הינקנו, חיתלנו, גידלנו, לא ישנו לילות, וכל זה בזמן שאנחנו עדיין בעצמנו ילדות. איך קרה שפתאום התעוררנו "לא בגיל"? האם גם בכן גוער אותו קול פנימי, "די כבר להיות תינוקת! בכל שנה גדלת בשנה, אבל השנה כבר באמת גדלת מדי בשביל זה?" האם גם אתן שואלות מדי פעם את העולם: "מה קרה לך, חבוב? נפלת על השכל? למה פתאום, אחרי שנים שבהן סבבת סביבי, ואך ורק סביבי, החלטת להחליף ציר?"

לא יודעת מתי בדיוק, אבל היום החגיגי שלי בשנה הפך בן לילה לחבילת נפץ. חפץ חשוד שעדיף לדלג מעליו באלגנטיות, שלא יתפוצץ לי הפאסון.

זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, אמא הייתה מחכה שאירדם, מתגנבת אליי לחדר ומסדרת ערימה קסומה של מתנות ליד המיטה שלי. בבוקר הייתי קמה בלי אוויר. בקושי נושמת. כל כך התרגשתי להתעורר ולגלות שכן, גם השנה גמדי יום ההולדת הגיעו ועטפו לי שלוש הפתעות גדולות וקישטו בסרטים.

מישהו חשב עליי מראש. מישהו רצה בשמחתי. אפילו אחי התינוק, שהיה אז רק בן שנה, כתב לי ברכה: "מזל טוב לאחותי הגדלה קרן, שהיום מלאו לה 10". הילד גאון! זה כנראה רץ בגנים.

לא מוזר שעד לא מזמן, מישהו נהג לשמוח בקיומי אחת לכל חודש אדר? שהחברות הטובות היו מתכננות חודשיים מראש מה יעשו, מי תכין, לאן ניסע. נכון, אנחנו כבר ילדות גדולות, אבל האם בהכרח ככל שאת גדלה, ימי ההולדת שלך מתכווצים? מוציאים לנו את האוויר מהבלון, אם נרצה או לא נרצה.

ובכל זאת, תמיד כשמגיע הרגע הזה, קצת לפני פורים, אני עדיין מחכה. שנה שלמה עשיתי קולות של שטיח מקיר לקיר. סופגת רעשים בבית. תנו לי את היום שלי, הרי את יום האם, עד שכבר הפכתי לאם, לקחתם. תנו לי להרגיש חשובה במיוחד למארג המשפחתי, למרות שכולנו יודעים שזה בלוף. תזייפו פאתוס. קנו ברכה מוכנה באינטרנט. תגנבו איזה ציטוט קורע לב מלב של מישהו אחר, רק אל תשבו שאננים.

היום כולנו כבר ילדות גדולות. לא עושות סצנות. מתנהלות באלגנטיות מול אכזבות צפויות מראש. אף אחד לא יודע את מה שבאמת עובר לנו בראש.

הבוקר אתעורר חכמה יותר, בשלה יותר ופחות תולה תקוות באחרים שהם גברים. כדור הארץ שלי השלים עוד הקפה סביב השמש, חתיכת הישג! הרבה סיבובים עשיתי עד שהגעתי הנה. וכמה טוב שהגעתי בגרסה הנוכחית. ושהוא פה איתי, עם או בלי כרטיס טיסה זוגי. אני לגמרי טסה על החיים שבנינו יחד. שמחה על האישה שבניתי את עצמי להיות גם בלי קשר אליו. כלום לא מובן מאליו. אין באמת צורך שיאמרו לי מזל טוב. אישה כבר יודעת בעצמה. זה לא רק מזל. זה כל כך הרבה מעבר. כל כך הרבה.

agvaniot@gmail.com