5 שנים למלחמת האזרחים בסוריה: אסד נפל - וקם מהקרשים, ומי בכלל הכיר את דאעש?
מחר יציינו בסוריה חמש שנים למלחמה שקרעה את המדינה לגזרים, גבתה את חייהם של 250 אלף בני אדם ויצרה מיליוני פליטים. כמה כוח היה לנשיא הסורי עם פרוץ המחאה ב-2011 וכמה יש לו כיום? איך הצליח ארגון אנונימי להפוך לכוח משמעותי בסכסוך, ומי הרוויח בגדול מכל הבלגן באזור?
"בואו נתחיל את הסיפור מחדש. העם רוצה להפיל את המשטר", "דלתות המהפכה הלא-אלימה נפתחות מחדש": סיסמאות אלה ועוד רבות אחרות נכתבו על שלטים שהונפו בסוף השבוע האחרון לצד דגל "המהפכה הסורית". היה זה במהלך שורה של הפגנות מחאה בסוריה במעוזים של מתנגדי המשטר שהזכירו לעולם את מה שהתרחש לפני חמש שנים, ב-15 במרס 2011, במדינה הערבית.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
המרוויחים הגדולים מהכאוס בסוריה הם...
אז, לפני חמש שנים, יצאו הסורים לרחובות ברחבי המדינה ובסך הכול דרשו ממשטרו של בשאר אסד לבצע רפורמות פוליטיות על רקע פרוץ מהפכות "האביב הערבי" באזור.
חמש שנים עברו, ונראה שלא נותר הרבה זכר מאותן הפגנות מחאה לא אלימות שהפכו להפגזות, הפצצות, חורבן נורא ונהרות של דם ופליטים שסופם אינו נראה באופק חרף הפסקת האש השברירית. "ההפגנות בסוריה במהלך הפסקת האש יוצאות מתוך ההרס ולא מתוך המסגדים", כתב בסוף השבוע המשורר הסורי האופוזיציונר, חדר אל-ארא בתגובה למשורר הסורי המפורסם אדוניס. אדוניס טען בעבר כי הפגנות המחאה של הסורים יצאו מהמסגדים ורמז כי מדובר בהפגנות של קיצונים.
אסד: "נחוש להשיג שליטה מחדש בכל סוריה"
חמש שנים עברו מאז פרוץ ההתקוממות העממית שהפכה לעימות מזוין בהשתתפות עשרות גורמים, והמשבר כבר מזמן לא נמצא בידיים של סוריה המדינה. איראן ורוסיה מנהלות בפועל את המצב עבור משטר הבובות בראשות אסד ושומרות עליו בחיים - בעיקר למען האינטרסים שלהן. ולא רק הן. סעודיה וטורקיה, שניצבות לצד המורדים, גם בוחשות בקלחת ואליהן יש לצרף גם את הקואליציה נגד דאעש בראשות ארצות הברית שלכל אחת מחברותיה גם יש את האינטרסים שלה בסוריה. ככה זה, הבין אסד, כשאתה לא שולט יותר במאה אחוזים משטחי המדינה שלך.
לפני חמש שנים לא זה היה המצב. משטרו של אסד שלט בסוריה ביד ברזל ואיש לא העז לצאת לרחובות ולהפגין נגדו, אפילו לא באופן מחתרתי. אלא שמחסום הפחד נשבר וסוריה נכנסה למעגל של אלימות שעד היום לא יצאה ממנו. לרגל חמש שנים ללחימה בסוריה בחנו את מצבם של כלי המשחק המרכזיים בסכסוך הסורי. איפה היו אז, ב-15 במרס 2011, איפה הם היום ומה הם עברו בדרך?
בשאר אל-אסד
בסוף ינואר 2011 נשמע נשיא סוריה אסד מרוצה מעצמו בעודו משקיף על המתרחש במצרים ובתוניסיה.
במצרים היה זה שיאה של ההתקוממות נגד הנשיא חוסני מובארק, ובתוניסיה הצליחה המהפכה העממית והרודן זין אל-עבדין בן עלי נמלט מהמדינה. "אם אתה רוצה לעשות השוואה בין מה שמתרחש במצרים לבין המצב בסוריה, אתה צריך להסתכל על זה מנקודת מבט שונה. למה סוריה יציבה וזאת אף שאנחנו סובלים מתנאים קשים יותר? מצרים מקבלת תמיכה מארצות הברית בזמן שרוב מדינות העולם מטילות עלינו אמברגו. אצלנו יש צמיחה למרות העובדה שאין לנו צרכים בסיסיים רבים עבור האנשים שלנו. למרות הכול, אצלנו האנשים לא התקוממו", אמר אז אסד בראיון נדיר ל"וול סטריט ג'ורנל".
באותו ראיון גם העביר אסד למראיין "שיעור" ברפורמות שהוא ביצע בסוריה מאז עלייתו לשלטון בשנת 2000 והסביר למה הרפורמות הפוליטיות האחרונות לא צוברות תאוצה כנדרש.
לא עברו חודשיים ונשיא סוריה מצא שהוא לא ממש חסין ממהפכות "האביב הערבי". בהתחלה היו הפגנות הזדהות של אזרחים סורים עם המפגינים במדינות ערב השונות, אך במהרה הפכו הפגנות אלה לגילויי מחאה נגד המשטר הסורי בדרישה לביצוע רפורמות פוליטיות נרחבות. ב-30 במרס, אחרי שהפגנות האזרחים הפכו לעימותים אלימים עם כוחות הביטחון, התייצב אסד לראשונה לנאום בפני העם והבטיח כי "לא תהיה מלחמת אחים במדינה". באותו נאום הבטיח אסד לקדם רפורמות שעליהן הכריז עוד לפני כן, לבוא בחשבון עם האחראים להרג בהפגנות והכי חשוב מבחינתו - הוא הבהיר כי ארצו עומדת בפני "מזימה גדולה מאוד ועולמית".
איור השבוע: בשאר אסד בתפקיד חייו
מאז אותו נאום נותרה המילה "מזימה" בלקסיקון של משטר אסד, והמצב בסוריה רק הלך והידרדר והפך מהתקוממות עממית אותנטית למאבק מזוין ועקוב מדם בין הצדדים. במרס 2011, חרף המחאות חסרות התקדים נגד משטרו, הכיסא של אסד נראה יציב והוא גם לא נחשב בזמנו לרודן אכזר, ל"קצב" ולרוצח ההמונים כפי שהוא מצטייר כיום בקרב מתנגדיו ובכלל. אסד של לפני חמש שנים נראה כמו גרסה חיוורת של אביו הנוקשה, חאפז אל-אסד, זה שנודע בטבח המפורסם בחמה ב-1982 כששלח את צבאו לטבוח בעשרות אלפי בני אדם כדי למנוע התקוממות ואף הפיכה נגדו. לאסד גם הייתה את התדמית של רופא העיניים המשכיל שהתחנך במערב שבכלל לא אמור היה לעמוד בראש המדינה אלמלא נהרג אחיו הבכור באסל אסד בתאונת דרכים בשנות התשעים.
אך תדמית לחוד ומציאות לחוד. גם אסד הבן התברר כרודן אכזר לא פחות מאביו - ואולי אף יותר ממנו כשלא בחל בשום אמצעי לדכא את ההתקוממות נגדו. הצבא הסורי שבעבר מיקד חלק גדול מתשומת הלב שלו ב"איום הציוני" הפך לגורם מרכזי בסכסוך הפנימי.
במהלך חמש השנים האחרונות הואשם המשטר הסורי בשורה של מעשי טבח אכזריים במיוחד ובשימוש בנשק קונבנציונלי וגם בלא-קונבנציונלי. בעולם עוד מתקשים לשכוח את הטבח הכימי הגדול בפרברי דמשק באוגוסט 2013, שבו נהרגו לפי גורמי אופוזיציה כ-1,300 בני אדם ועוד אלפים נפצעו. בעקבות טבח זה הייתה קרובה ארה"ב מרחק קצר ביותר מהתערבות צבאית בסוריה. אולם דווקא הנשיא האמריקני ברק אובמה, שהציב קו אדום לסורים והזהיר מפני שימוש בנשק קונבנציונלי נגד אוכלוסייה אזרחית, התקפל ברגע האחרון והתעלם מהקו האדום שלו עצמו. רוב הנשק הכימי אולי הוצא מסוריה בעקבות הטבח המפורסם, אבל ההזדמנות הגדולה ואולי המוצדקת להפיל את אסד מכיסאו הוחמצה.
נתונים מטלטלים: 1 מכל 10 סורים נהרג או נפצע, תוחלת החיים צללה לגיל 55
מעשי הטבח שביצע אסד בבני עמו לא הסתירו את העובדה שהוא איבד שטחים נרחבים מהמדינה הסורית בקצב מסחרר - תחילה ל"מורדים המתונים" שהכתיבו את הקצב, ומאוחר יותר לארגוני טרור קיצוניים שנכנסו לתמונה, בהם שלוחת אל-קאעידה בסוריה ג'בהת א-נוסרה וארגון דאעש.
חמש שנים עברו מאז פרוץ המלחמה בסוריה, והנשיא שלא האמין שמהפכות "האביב הערבי" יגיעו לסף דלת ארמונו שולט כיום בפועל רק על 25-20 אחוזים משטח סוריה. מן ההגינות לציין שהאזורים שבהם שולט אסד מאוכלסים יותר מהאזורים שאותם איבד למתנגדיו השונים.
מעלה אבק. צפו בחומס ההרוסה ממעוף המל"ט
עד חודש ספטמבר האחרון היה נראה שהקרב אבוד מבחינת אסד, אבל ההצטרפות הרוסית ללחימה נגד דאעש (בפועל נגד המורדים המתונים) שינתה את תמונת המצב והרימה את אסד מהקרשים. אם מוסיפים לכך את העובדה שהרוסים והאמריקנים דחפו להפסקת האש הנוכחית בסוריה ודוחפים לשיחות שלום בין הצדדים הנצים בסכסוך, הרי שאסד הולך כנראה להישאר עוד הרבה מאוד זמן בשלטון. פתאום, כך נראה, העולם מעדיף את הרודן שהוא מכיר על פני הטרוריסטים מדאעש ומארגונים אחרים, שאיש לא יודע מה יעשו כשמושכות השלטון יהיו בידיהם.
אסד אמר באחרונה בראיון שהוא נחוש להחזיר לידיו את כל השטחים במדינה, אך נראה שהוא יצטרך להסתפק בהרבה פחות ממה שהיה בסוריה של לפני 15 במרס 2011.
"צבא סוריה החופשי"
עם פרוץ ההתקוממות העממית בסוריה לפני חמש שנים נרשם סדק גדול לא רק בכוחו של אסד אלא גם בצבא המשטר. גל עריקות המוני של חיילים סורים טלטל את המדינה - חיילים שקודם לכן נטלו חלק בדיכוי האלים של הפגנות המחאה הלא אלימות בחרו לנטוש את המשטר. אחד הרגעים הזכורים ביותר היה העריקה של חיילים וקצינים בסוף יולי 2011 ובראשם ריאד אל-אסעד, שהקימו את "צבא סוריה החופשי", ארגון המורדים המתונים המזוין.
על הנייר, לסוריה אין נשק כימי. על הנייר בלבד
בתחילת דרכו שם לעצמו "צבא סוריה החופשי" למטרה להפיל את המשטר בדמשק ולהגן על המפגינים חסרי הנשק מפני התקפות המשטר. "צבא סוריה החופשי" היה התארגנות המורדים שזכתה לתמיכה ולאהדה הגדולות ביותר במישור הבינלאומי והערבי בשל היותה נטולת סממנים איסלאמיסטיים קיצוניים. ככל שתופעת העריקות מצבא סוריה גברה, גבר גם כוחה של אותה התארגנות מתונה שהפכה מהגנתית להתקפית. באתר של רשת אל-ג'זירה כינו בפברואר 2012 את "צבא סוריה החופשי" "עצם בגרון של המשטר". ריאד אל-אסעד טען בזמנו שאלפי לוחמים משרתים תחתיו ב"צבא סוריה החופשי", אך ההערכות דיברו על מספר נמוך בהרבה.
דורסים למוות בדחפורים, משליכים אנשים מגגות ומחזיקים אלפים כעבדים. זוועות דאעש
בתחילת ההתקוממות בסוריה הכיל "צבא סוריה החופשי" את מרבית פלגי המורדים. אולם, לאורך זמן הוא איבד את עליונותו המספרית והצבאית ונדחק הצדה בעקבות כניסתם למערכה של ג'בהת א-נוסרה ודאעש. יש הסבורים כי אחת הבעיות של "צבא סוריה החופשי" לאורך המשבר הייתה האג'נדה הכללית שלו שהתמקדה בהגעה לדמשק ובהפלת משטר אסד מבלי להתעסק בפרטים. בנוסף, ההתפלגות של ארגון המורדים הגדול למספר רב של מועצות, חטיבות, גדודים ויחידות נוספות גרמה לכך שכל פלג בארגון רצה למשוך לכיוון שלו, ביקש לעצמו שליטה מקומית באזור פעולתו ורצה להכתיב את הקצב בהתאם לאינטרסים שלו.
האופוזיציה הפוליטית הסורית
גם כשהיה נראה במהלך חמש השנים האחרונות שהמשטר הסורי מתקרב לקצו, נותרה שאלה אחת ללא מענה: "מהי בדיוק האלטרנטיבה למשטר אסד?" מי שהייתה אמורה להיכנס למשבצת הזו היא האופוזיציה הפוליטית הסורית, שלפני פרוץ ההתקוממות העממית לא העזה להשמיע את קולה נגד אסד. האופוזיציה, שרוב חבריה הבכירים גלו לחו"ל, התארגנו תחת מעטפת בשם הקואליציה הלאומית הסורית שזכתה לתמיכה והכרה בינלאומית. בנובמבר 2012 התרחב גוף זה לקואליציה הלאומית של כוחות המהפכה והאופוזיציה הסורית. גוף זה קיבל בין היתר הכרה ממועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, שראתה בו כנציג הלגיטימי של העם הסורי.
"מבשלים עשבים". העיר הסורית שמתה מרעב
אלא שמידת ההשפעה של הארגון על המתרחש בשטח לא הייתה גדולה והתחלופה של מנהיגיו הייתה תכופה באופן יחסי. לאורך כל שנות המשבר תפקדה "הקואליציה הסורית" על תקן הזרוע הפוליטית של האופוזיציה הסורית למשטר. היא הייתה זו שניסתה לגייס לגיטימציה בינלאומית להפלת המשטר הסורי, וגם זו שניסתה להידבר עם המשטר בניסיון למצוא פתרון פוליטי למשבר במדינה השסועה.
"הקואליציה הסורית" איננה השחקן היחיד באופוזיציה הסורית ובפועל קיימות עוד התארגנויות רבות, חלקן נציות יותר ופחות עם עמדות שונות לגבי שאלת הישארות משטר אסד בשלטון. על רקע הניסיונות האינטנסיביים בחודשים האחרונים להתניע את הפתרון הפוליטי בסוריה בעידוד המעצמות ותוך הידברות בין המדינות השונות שתומכות באחד הצדדים בסכסוך, התקיימה בחודש דצמבר האחרון ישיבה ראשונה מסוגה בריאד, שכינסה יותר ממאה נציגים של פלגי האופוזיציה הסורית בתוך סוריה ומחוצה לה, כולל נציגים של 18 פלגים צבאיים.
ג'בהת א-נוסרה
ההתקוממות בסוריה עברה לפסים אלימים בשלב די מוקדם - מצב שהיה מושלם עבור האיש מספר אחת בארגון אל-קאעידה, ד"ר איימן א-זוואהיירי, שהחליף את אוסמה בן לאדן. בראייה של אל-קאעידה וארגונים קיצוניים כמוהו, כל אזור שבו שוררת אנרכיה מהווה הזדמנות. לכן, בשלהי 2011 החל לפעול בסוריה ארגון ג'בהת א-נוסרה שנודע כשלוחת אל-קאעידה בסוריה. הארגון הצטרף למעשה ללחימה המזוינת נגד המשטר הסורי כתשעה חודשים לאחר פרוץ ההתקוממות העממית וכבר אז הוכנס לרשימה השחורה של ארגוני הטרור של הממשל האמריקני.
וודקה במקום ערק: מוסקבה הקטנה בסוריה
בינואר 2012 פרסם ג'בהת א-נוסרה את הודעתו הראשונה שבה קרא לסורים לנהל מלחמת קודש ולהפנות את הנשק נגד המשטר בדמשק. לאחר מכן קיבל אחריות להתקפות רבות נגד כוחותיו של אסד בדמשק ובעוד אזורים ברחבי המדינה. מי שהפך לפנים של הארגון היה מפקדו אבו מוחמד אל-ג'ולאני, שלפי כמה דיווחים נהרג או נפצע בהתקפות של המשטר. אל-ג'ולאני, יליד העיר דיר א-זור שבמזרח סוריה, חזר למדינה אחרי שפעל בשירות הארגון בלבנון ובעיראק. אחד המהלכים הדרמטיים שעשה אל-ג'ולאני היה סירובו להסתנף לשלוחת אל-קאעידה בעיראק של יריבו המר אבו בכר אל-בגדדי באפריל 2013, כשהודיע על הקמת ארגון "המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה" (דאעש).
אל-ג'ולאני נשבע את שבועת האמונים שלו למנהיג אל-קאעידה א-זוואהיירי, שעוד שניסה לפשר בין הצדדים ולחלק ביניהם סמכויות - אך לשווא. כמה חודשים מאוחר יותר הוא גירש את אל-בגדדי ואת ארגון "המדינה האיסלאמית" ממערכת הבריתות של אל-קאעידה. בכך נותר ארגונו של אל-ג'ולאני הזרוע הביצועית של אל-קאעידה בסוריה.
הסרבנים של חיזבאללה: לא למלחמה בסוריה
במאי 2015 התראיין אל-ג'ולאני באופן נדיר לרשת אל-ג'זירה הקטארית ונשמע אופטימי במיוחד כשאמר כי הנפילה של המשטר הסורי קרובה מתמיד ושחיזבאללה ייפול אחריו. את הריאיון הוא העניק בתקופה שבה ארגונו ופלגים אחרים של המורדים היו במרחק של כמה עשרות קילומטרים מעיר הולדתו של אסד, קרדאחה.
בחודשים האחרונים נבלמה ההתקדמות של ג'בהת א-נוסרה והפלגים שמשתפים עמו פעולה, בייחוד בשל ההתערבות הרוסית במדינה הערבית שהוציאה מכלל סכנה את ערי החוף האסטרטגיות שמזוהות עם העדה העלווית. אידליב, בכל מקרה, עדיין נמצאת בידיהם של המורדים האיסלאמיסטיים ונראה כי אחד היעדים הבאים של המשטר הסורי הוא לכבוש אותה מחדש. ההתערבות הרוסית בסוריה איננה הגורם היחיד שמסכל את פעולות ג'בהת א-נוסרה, ויש להוסיף אליה את ההתכתשות של הארגון עם דאעש בחזיתות השונות. קריאת התיגר של דאעש בדרום סוריה, לא הרחק מהגבול עם ישראל, לא מאפשרת לאנשיו של אל-ג'ולאני להתרכז בלחימה נגד המשטר ואל-ג'ולאני אף הודה בכך בראיון.
"המדינה האיסלאמית"
ספק אם היו רבים בעולם שידעו מי הוא אבו בכר אל-בגדדי או מה זה דאעש במרס 2011. אל-בגדדי הפך למנהיג ארגון "המדינה האיסלאמית בעיראק", שקם ב-2006, אחרי מותו של א-זרקאווי. הוא ראה במתרחש בעיראק ובסוריה הזדמנות פז, ולאחר שורה של הצלחות צבאיות במדינות אלה ניסה לקבוע עובדות בשטח עם ההכרזה על הקמתו של דאעש באפריל 2013. ההכרזה התקבלה בסירוב מצדו של אל-ג'ולאני מג'בהת א-נוסרה ולבסוף הביאה לגט בין אל-בגדדי לבין ארגון אל-קאעידה המרכזי.
כשהוא שולט על שני מעוזי הארגון כיום, העיר מוסול בצפון עיראק והעיר א-רקה במזרח סוריה, ויוצר למעשה רצף טריטוריאלי בין המדינות, הכריז אל-בגדאדי ביוני 2014 על הקמתה של "המדינה האיסלאמית" שכבר חדלה להיות דאעש. מאז הצליח ארגונו להשתלט על שטחים לא מבוטלים בסוריה ולמעשה להפוך את צפון-מזרח סוריה לאזור הפעילות המרכזי שלו. אך לא רק. אחד מההישגים הגדולים של דאעש היה ההשתלטות על העיר העתיקה תדמור בפרברי חומס במאי 2015. בכך למעשה הצליח הארגון להשתלט על מחצית משטחה של סוריה (95 אלף קמ"ר) חרף העובדה כי מדובר באזורים מדבריים שאינם מיושבים.
בדומה לג'בהת א-נוסרה, גם דאעש מושפע מההתקפות האינטנסיביות של חיל האוויר הרוסי ומשילוב הכוחות בין המשטר הסורי, חיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראניים, שהצליחו באחרונה לרשום הישגים בעיקר בצפון סוריה. אף שבאחרונה איבד דאעש כמה שטחים, הוא עדיין מצליח לשמור על אחיזתו בשטח. הפסקת האש שהוכרזה באחרונה בסוריה נועדה בין היתר, בראיית הקהילה הבינלאומית, לנסות ולאחד את השורות נגד דאעש וא-נוסרה שאינם כאמור נכללים בה.
המיעוט הכורדי בסוריה
לא פעם דובר על הסבל הרב שנגרם למיעוטים בסוריה ובכלל במזרח התיכון בשל המלחמות הבלתי נגמרות באזור. אלא שנראה שמיעוט אחד מתברר כמרוויח הגדול מהמשבר בסוריה - המיעוט הכורדי. במשך שנים זכו הכורדים ליחס עוין מצד השלטון בדמשק. הכאוס שהחל במדינה מאז מרס 2011 סימל למעשה את תחילת מלחמת העצמאות של הכורדים בסוריה או הקרב על "רוג'אבה" (מערב כורדיסטן).
לא רק טרור. כך מתכנן דאעש להקים מדינה
כבר בשנים הראשונות למשבר בסוריה ניצלו הכוחות הכורדיים את הכאוס ואת האי-משילות בעריהן שבצפון סוריה והשתלטו עליהן מידי המשטר. בדיעבד התברר כי עצימת העין של משטר אסד מהשתלטות הכורדים על שטחים הייתה מהלך מחושב שהפך את הכוחות הכורדיים לכלי בידי דמשק נגד האיסלאמיסטים וארגון "המדינה האיסלאמית".
הפופולריות של הכוחות הכורדיים בסוריה נסקה בעקבות היעילות שלהם בלחימה נגד ארגון דאעש. השיא הגיע בקרב על העיר החשובה קובאני ליד הגבול הטורקי, שם נבלמו כוחות דאעש. כיום, על פי ההערכות, דאעש מחזיק ב-14 אחוזים משטח סוריה אחרי שב-2012 החזיק בתשעה אחוזים בלבד. הכורדים מצדם שולטים ב-75 אחוזים מאזור הגבול עם טורקיה.
כבר בתחילת 2014 הכריזו הכורדים על אוטונומיה בחבל הכורדי שבמערב סוריה, ועל רקע האינטרסים המנוגדים של המדינות השונות שמעורבות בסכסוך הסורי, נראה שהם זוכים ללגיטימציה יותר מאי פעם. היחידים שמבועתים מההתקדמות של הכוחות הכורדיים השונים שמנסים ליצור רצף טריטוריאלי כעת בצפון סוריה הם הטורקים, שנחושים לעצור זאת בכל מחיר.
השתלטות הכורדים באחרונה על שטחים של דאעש ושל ארגוני מורדים אחרים מטרידה את מנוחת הטורקים, שדרשו מארה"ב לעמוד לצדם נגד הכורדים ולהחליט באיזה צד הם תומכים. בכל מקרה, כעבור חמש שנות מלחמת אזרחים עקובה מדם בסוריה, המרוויח הגדול מכל הסיפור הסורי הוא המיעוט הכורדי, שבלי לתכנן מקדם משמעותית את שאיפות העצמאות שלו בסוריה ואולי בעתיד גם בעיראק ובטורקיה.
לפנייה לכתב/ת 
