יצחק שום: "הפכנו להיות סמרטוטי רצפה"

האגדה מספרת שהאסקימוסים נפרדים מהזקנים לשלום על גבי קרחון ענק, שעליו הם נמוגים לאיטם. בכדורגל הישראלי, האגדה מספרת, לוקחים מאמנים שעברו את גיל 55 ונותנים להם להתמרמר בבתי קפה, עד שהם נמוגים לאיטם.

יצחק שום בן 67 ואנחנו פוגשים אותו בבית קפה. אבל אין בו מרמור, והוא ממש לא נמוג. להפך. הוא יושב בבית הקפה מבחירה ("יש הצעה מקפריסין מאחת משלוש הגדולות, יש גם כמה הצעות מישראל, אבל אני ממתין") והוא ממש לא ממורמר. נהפוך הוא. כאחד מאחרוני המאמנים שהשתכרו בצורה ראויה, אפילו ראויה מאוד, הוא עושה חיים ("אין הצגה שלא ראיתי, אין חודש שאני לא בחו"ל"). והכי חשוב? בית הקפה שלו. וממול, מעבר לכביש, הוא עומד לפתוח מסעדה.

ככה זה כשאתה יצחק שום. אין לך באמת סיבה להיות ממורמר. אלא אם מדברים איתך על כדורגל ישראלי.

אתה מתגעגע?

"אם יהיה כדורגל יותר טוב, אולי אתגעגע. הכדורגל שלנו הולך אחורה. לפני 12 שנה מכבי חיפה כבשה 12 שערים בצ'מפיונס ליג והשיגה 7 נקודות, והיום מתחננים אצלנו למה? לא לנקודה, לגול! חוגגים עם פנדל. רק רוצים לא להפסיד. מה נהיה כאן?"

אולי פרננדו היירו יפתור את הבעיות?

"אני לא פוסל התערבות של זר והיירו שם גדול, אבל לא ראיתי שהזמינו אי פעם לשיחה או לתפקיד כזה את גיורא שפיגל, או שום יצחק, או דרור קשטן. אולי גם אנחנו יכולים לעזור?"

נו, אז מה הבעיה שלנו שומי?

"המאמן זו הבעיה הגדולה. המאמנים כל הזמן רוצים לרצות את השחקנים, מלקקים להם. גם רוב המאמנים בכלל לא היו שחקנים".

"המאמן זו הבעיה הגדולה". שום על הנבחרת(צילום: אורן אהרוני)

גם מוריניו לא היה שחקן.

"מוריניו היה שחקן, אבל לא שחקן גדול. הדבר החשוב לילדים זו הדגמה ואתה לא יכול להדגים אם לא היית כדורגלן. אחר כך שואלים למה לא יודעים פה להגביה או לעצור כדור. חוץ מאברם גרנט, מי הצליח כאן? תראה לי עוד מדינה שיש בה כל כך הרבה מאמנים שלא היו שחקנים. והם עוד כל הזמן מדברים על חדר הלבשה. מה אתם מבלבלים את המוח? לא הייתם אף פעם בחדר הלבשה! כשאני הייתי שחקן המאמנים היו שווייצר, שניאור, גרונדמן - אנשים שרצית להיות כמוהם. היום יש מאמן שיכול להגיד משהו לשחקן שמרוויח פי 10 ממנו? ברוב המקומות מאמנים מקבלים משכורת הכי נמוכה. הפכנו להיות סמרטוטי רצפה".

"רבע שעה עם רוני לוי ואני מנהל מקצועי" 

שום, או שום יצחק, או שומי, מנהל אקדמיית כדורגל בכפר־סבא עם חברו שלמה שרף וטרוד לא מעט בעסקים. לכדורגל הוא רוצה לחזור, אבל לאו דווקא כמאמן. "הייתי רוצה לחזור כמנהל מקצועי. בכל מקום בעולם הסיקו שזה הדבר הכי חשוב, רק פה מתעלמים. אף אחד לא מעתיק ממכבי תל־אביב. אצלנו מאמן מביא עוזר שרק יושב ומחכה מתי המאמן ייכשל. התענוג הגדול שלי היה כשאימנתי בבית"ר עם גיורא שפיגל כמנהל מקצועי".

במכבי חיפה צריכים מנהל מקצועי?

"כל קבוצה צריכה. בכל מקום שבו עבדתי בחו"ל, היה מעליי מנהל מקצועי ולא ראיתי שום אגו של מישהו נפגע".

אולי יפריע למישהו כמו רוני לוי שיהיה מעליו מנהל מקצועי.

"אם אשב עם רוני לוי רבע שעה, הוא ירצה שאבוא. אגיד לו מה שגיורא אמר לי: 'אני רוצה ליהנות ולהצליח ביחד. לא לקחת את מקומך".

יש גם משרה פנויה בנבחרת.

"אני יכול לקחת את הנבחרת קדימה. יש שיגידו שאני כבר ישן, אבל איזה דבר חדש הביא גוטמן? שכל הזמן ניסינו להפריע ליריבה? אני יודע שיש לנו את ספרד ואיטליה בבית, אבל לא פוסל שנעלה. אסור לחשוב שאין סיכוי. חייבים להחזיר את השמחה לנבחרת".

טרוד לא מעט בעסקים. שום(צילום: אורן אהרוני)

אז אתה רוצה ומתאים לנבחרת?

"רוצה? תמיד. הרי מה צריך לנבחרת? 1. דמות? יש לי. 2. ניסיון? מפה עד להודעה חדשה. 3. אימון כוכבים? יותר מכל ישראלי אחר. 4. הצלחות? תקרא את הרזומה שלי. הדבר הכי טוב זה לשים אחד כמוני עם מאמן צעיר בנבחרת".

סלב ביוון

16 שנה בנבחרת כשחקן, מונדיאל, שתי אולימפיאדות, אליפות ושני גביעים בהפועל כפר־סבא, 10 שנים עוזר מאמן נבחרת ומאמן אולימפית, העפלה היסטורית לצ'מפיונס ליג, דאבל עם פנאתינייקוס ביוון, דאבל עם בית"ר. שום אוהב להתרפק על העבר, בעיקר כי הוא מלווה אותו לכל מקום.

"אתם לא מאמינים מה קורה כשאני מגיע ליוון. כבר בשדה התעופה כל השוטרים בהחתמת הדרכונים נעמדים ופותחים לך דלתות, רוצים להצטלם. מתגעגעים אליי. לפני חודש הייתי שם ומלצרית בת 18 ניגשת ואומרת: 'מיסטר קואוץ', התמונה שלך מעל למיטה שלי".

הופה, נשמע חשוד.

"כן. שאלתי אותה מה התמונה שלי עושה אצלך? היית בת 6 כשאימנתי ביוון. אז היא סיפרה שאבא שלה אוהד שרוף ושם את התמונה מעל למיטה, למזל".

ואילו תגובות אתה מקבל כאן ברחוב?

"מתי תגיע לנבחרת, מתי תחזור לכדורגל? מבקשים שאעזור לכפר־סבא. אין יום שאני לא מקבל טלפונים מאוהדי מכבי חיפה כדי שאחזור".

אבל דווקא ההיצמדות לעבר, חמש שנים מאז הפעם האחרונה בה אימן בוגרים, מציבה את שומי בתור לקבלת מדבקת ה"מיושן".

"אני? מיושן?". שום על הביקורות(צילום: אורן אהרוני)

"מיושן? שיסבירו לי מה זה חדש. הייתי באימון של מאמן צעיר ומבטיח בליגת העל. לא בעטו פעם אחת לשער! כשאני שומע 'הנעת כדור', 'צמצום רווחים', 'אסטרטגיית משחק'... וואו, מה אנחנו במלחמה? הכל אותו דבר, רק החליפו מילים. הוותיקים הרבה יותר מתקדמים מהחדשים".

אתה עוקב אחרי סטטיסטיקות ותורות חדשות של כדורגל?

"מה זה נקרא, שאני אבין, תורות חדשות?"

למשל מה שפפ גווארדיולה הביא.

"זו השיטה הכי פשוטה. ללחוץ אחרי שמאבדים כדור. נראה אותו עושה את זה עם חטאפה ולא עם ברצלונה או באיירן".

אבל היום מחפשים מאמנים צעירים ומתקדמים טכנולוגית.

"מה זו הקידמה הזו? מישהו הביא שיטה חדשה? ראית פעם בחו"ל שמשחקים עם החזייה הזו?

אצלנו פעם במחנה אימונים עשינו בדיקות לשחקנים. איל ברקוביץ' סיים עם הבדיקות הכי גרועות. נו, אז לא לשים אותו בהרכב?"

אז אתה מחייך היום?

"ודאי. עם כל מה שעשיתי והשגתי, יש לי מספיק ממה לחייך".

השיחה מלאת הנוסטלגיה הזו יכולה הייתה להמשיך עוד שעות. אבל בין הסודות על האיש שקישר בינו לבין פנאתינייקוס (ג'ובאני רוסו), דעתו על ערן זהבי ("יכול היה להיכלל בכל נבחרת ישראלית גדולה, לא הכוכב שלה"), או סתם בסיפורים על תיזוז בין חמש עבודות אי שם ב־72' - דווקא אצלי, הצעיר, החלה לצוף תחושת מרמור. הרי אם היה פה כל כך טוב פעם, אולי זה לא באמת שווה להיות חדשני ומתקדם?