יש לי חבר שאיבד הכל. לא שבאמת אי פעם היה לו הכל, אבל ככה הוא הרגיש. נסע בג'יפ, הרים עוד קומה בווילה, שתה רק קוניאק משובח. ברח לי השם. אה, כן, רמי מרטן. אבל אז איבד הכל. קודם את הראש, אחר כך את שיקול הדעת, ובהמשך המון־המון כסף. גם אשתו, שהייתה כל עולמו, עזבה. לא בגלל הכסף, פשוט משום שמשהו בו השתנה. יחד עם הכסף אזלה לו גם הסבלנות. נהיה רגזן, קצר נפש, חסר אמון. לא נעים לחיות עם מישהו שמעדיף למות מאשר למכור את הג'יפ הדפוק שלו. וזה לא שהיא באמת עזבה, היא רק פתחה לו את הדלת של הווילה והציעה לו בנימוס, בעצת עורכי הדין, לצאת. הילדים נשארו שם איתה. עכשיו הוא קפץ לפה, לראות איך מתקדמים השיפוצים במקום שבו עדיין מאמינים קצת באהבה, בונים על איזשהו עתיד.
נועם ואני עברנו לבית החדש לפני שבועיים. הוא רק חצי מוכן, אבל אנחנו כבר הרגשנו מוכנים אליו לגמרי. אצלנו יש מפלס אחד, שלושה חדרים, סלון ומטבח. הרצפה פרקט, הקירות בגוונים שבין אפור לתכלת. תריס ונציאני בסלון. לדעתי יצא יפה. שיפוץ סביר מה שנקרא. לא יצאנו מגדרנו, אבל גם לא התפשרנו. בעיקר, מרגיש לי פה בית, ובעיקר, מרגיש כמו הבית שלנו.
החבר שאיבד את הכל מסתכל. בוחן את רמות הגימור ואומר ש"ממש אחלה. כפרי. מתאים לכם". לא נעלבתי כשהוא קרא לי כפרייה. אחרי הכל, הוא עובר תקופה קשה. "גם אני הייתי צריך ללכת על בנייה קלה", הוא מלקה את עצמו. "ככה בטח היה גם יותר קל לפרק".
בת דודתי גרה ביפו. דירה קטנה, עם נוף לים, שקנתה בגרושים מזמן. כבר 20 שנה קמה, רואה את הים, פותחת את החלון ונותנת לאוויר שלו לנקות אותה. עכשיו איזה "א.א.משהו.חרטא.ברטא בע"מ" קנה את האוויר שמפריד בינה ובינו. בכל בוקר, כשהיא פותחת חלון, עוד קומה נוספת לבניין. השבוע כבר ראתה מולה חלון אחר והתקשרה אליי. זהו, סגרו לה את הים. אין ולא יהיה יותר טעם בחלון בכלל. היא כבר הלכה לקנות שידה בשוק הפשפשים. לפחות תוכל להשתמש בקיר המיותר לאחסון.
מבחינתי זה נורא ואיום. חלון שנסגר יוצר אצלי בנפש מין תחושה יותר אטומה מקיר. קלאוסטרופוביה. בהלה. קיומית כמעט. משהו נלקח! היה פה אופק ואיננו!
"חבל שלא קנית בזמנו דירה בבניין אחר", אמרתי לה. "בכל בוקר, במשך 20 שנה, ראית נוף מושלם מול העיניים ועכשיו — פיגומים". יכולתי גם לומר: "20 שנה נהנית, לא נורא. את חייבת לגורל תודה על אלפי בקרים יפים ביפו". אבל כאבי פנטום הם סבל אדיר. באזור שהייתה בו פעם רגל ואיננה, דווקא שם הכי כואב. עיוור מרגיש את החושך אחרת מזה שבוקר בהיר אחד חשכו עיניו. ובעצם, הכל שטויות. גם ככה אין לנו שליטה על כלום.
חגגתי יום הולדת. כל החברים באו ביום שישי, אחרי שכתבתי טור קורע לב על זה שבטח אף אחד לא יבוא. מהלך מאוד מתוחכם ואפקטיבי, להתאכזב מראש! ותודה לכם קוראיי האהובים על שיתוף הפעולה המוצלח ;)
ישבנו סביב שולחן עגול. אלה שבדרך כלל שוכחים אפילו קנו הפעם מתנות. לא שימושיות, אבל העיקר הכוונה ופתקי ההחלפה (למרות שלכי תחליפי עכשיו שלושה עציצי בונסאי. מעניין מה עבר בראש של מירי, ואם יש לאבות אבותיה שורשים שלא ידעתי עליהם בטוקיו?).
דוד הביא בערך את כל מקס ברנר בקופסת ענק ואסף קנה לי ינשוף מנייר שאורי כבר הספיק לשפוך עליו כוס מים (אולי התבלבל עם העציץ הננסי של מירי). בכל מקרה, אני משוגעת על החברים המטורפים שלי! אחרי בקבוק היין השלישי הזמנתי כל אחד לבקש משאלה. אני פיית יום ההולדת, וביום הזה יש לי כוחות.
דנה ביקשה למות מאהבה. גל ביקשה לא להיות תלויה לעולם באף גבר ודנה נזפה בה: "זה לא טוב מה שביקשת! ככה לא תמצאי בחיים את אהבת חייך".
דיון שלם התפתח: "לא חייבים לפתח תלות כדי לאהוב". חפרתי לכולם, כי הייתי שיכורה (בעצם, על מי אני עובדת? אני תמיד חופרת). "אהבה בשלה נובעת מעוצמה פנימית הדדית", טענתי. "לא אמות אם נועם ילך לי. אחיה בעצב, בתקווה שמתישהו גם העצב ילך". גל סיכמה שהיא לא רוצה להתייסר בגלל אהבה. חלק מהנוכחים כעסו. הם טענו שברור שעדיף לאהוב ולהיפגע מלא לאהוב אף פעם.
לא אם תשאלו את הנבגד, שרק הרגע ננעץ חץ בליבו. הוא דווקא יאמר לכם: "חבל שהתאהבתי מלכתחילה. חבל שנתתי אמון". הפיכח יצטער שגילה את האמת, כי השקר נעם לו. אבל חובבת רומנטיקה כמוני תתפתה תמיד לסכנה. עדיף להציץ ולהיפגע, מלא להיכנס אף פעם לפרדס. עדיף לטעום מעץ הדעת, גם אם אחר כך תגורש מגן עדן. ואולי הבורות עצמה היא גן העדן, כי לא לדעת זה הרחם המושלם לצוף בו בתמימות? האם רק מי שהיה לו הכל, כמו חברי העשיר מדי, יכול גם לאבד הכל? או שגם חסר הכל יכול לאבד את החופש שבלהיות כזה, כשפתאום, בבת אחת, יזכה, לא עלינו, בלוטו? כן! יש אנשים שמשתגעים גם מזה. ואולי עדיף לי לא לשתול דשא בחצר שלנו? להישאר רק עם שלושה עציצי הבונסאי של מירי, כי ככה גם הפרידה תהיה פחות כואבת? הרי עצוב לראות מרבד ירוק מצהיב ומתייבש.
זו גם הסיבה שתמיד היה לי קשה עם זרי פרחים, כי תמיד מתישהו הם נובלים. אבל יש בי ניצנים של שינוי תפיסתי. הנה, ביום שישי קיבלתי זר שריגש אותי והלוואי שישלחו לי כזה כל יום שישי! כי הפרחים שנבלו וזרקתי לפח, שימחו אותי לפני כן שבוע שלם מתוך האגרטל.
בבודהיזם, הדרגה הרוחנית הכי גבוהה היא לחיות בהווה. אני שקועה עם רגל אחת בעבר ואחת בעתיד. מתקשה להיפרד מהזיכרונות שלי, ולכן כותבת שירים. מנסה לייצר איזשהו נצח.
פעם הייתי בת 16 וטעמתי נשיקה ראשונה על שפת הכנרת. זה היה נצח. לא הייתי מוותרת על הטעם ההוא, למרות שיותר לא אטעם אותו שוב. אי־אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, או לראות את אותו הים פעמיים מבעד לאותו חלון. עדיף להיוולד, למרות שממש עצוב למות.
ואם היא עזבה אותך, זה אף פעם לא בגלל הכסף שהפסדת או הצעקות ששניכם הרמתם. פשוט אין שם אהבה יותר. אין. היא עברה למקום אחר. צא, חפש איפה המקום החדש שלך נמצא.
