תחבולן, רגשן ונאמן. מאיר דגן שהכרתי
בתחילת שנות ה-70 התלווה רון בן ישי לסרן צעיר שפיקד על יחידה מיוחדת שפעלה נגד מחבלים ברצועת עזה. עשור לאחר מכן הם דהרו יחד על טנק בלבנון. יותר מ-30 שנה לאחר מכן הודה בפניו אותו סרן, שכבר היה ראש מוסד, על תסכולו מכך שהצליח רק לעכב את פרויקט הגרעין האיראני: "הישג צנוע, אך לא מספיק"
דגן בביירות, 1982(צילום: יוסי בן חנן)
מאיר דגן היה איש של ניגודים. מצד אחד הוא היה לוחם שטח תחבולן ויצירתי, ומצד שני הייתה לו ראייה אסטרטגית רחבה. הוא היה בין הראשונים להבין במלחמת לבנון השנייה שבלי מהלך קרקעי זה לא ילך. הוא היה אדם קשוח. אפילו אכזרי לעתים לאויביו. מצד שני, היה רגשן עד דמעות כשהדברים נגעו לגורלם של אנשים שאהב או הכיר. לרשימת הניגודים באישיותו של מאיר דגן צריך להוסיף את ראייתו המפוכחת והסרקסטית את המערכת הפוליטית ואת הציבור בישראל, לצד מחויבות בלתי מתפשרת לגורלו ולביטחונו של העם היהודי ולציונות.
דגן הרים את המוסד ליכולות ביצוע שלא היו לו לפני כן. הוא ידע לשלב ביצירתיות ובאומץ יוצא דופן בין טכנולוגיה לבין מודיעין אנושי. הוא הפעיל אנשים תוך שהוא נוטל עבורם ועבור עצמו סיכונים כמעט בלתי אפשריים מפני שהיה משוכנע בצדקת דרכו ובצורך להגן על העם היהודי.
לא תמיד עמיתיו במוסד הסכימו איתו ואף מתחו עליו ביקורת קשה על הסיכונים הלא מחושבים ועל היצירתיות. דגן, כאמור, לא נרתע. הוא גם ידע לקדם את הדיפלומטיה החשאית של מדינת ישראל. כראש מוסד הוא נסע למקומות ופגש מנהיגי עמים בעולם המוסלמי, ותרומתו לקשרים הנרקמים מתחת לשולחן בימים אלה בין ישראל לבין מדינות באזור הייתה מכרעת.
על הקיר במשרדו הייתה תלויה תמונת סבו, שחיילים נאצים מתעללים בו. כשהוא היה מציג אותה למבקרים, גרונו היה משתנק. לכן, כשקיבל את תפקיד ראש המוסד, וכשאריאל שרון הטיל עליו להוביל את המערכה לסיכול הגרעין הצבאי האיראני על מדינת ישראל, דגן לא ידע פשרות. במשימה הזאת, הכול או כמעט הכול היה כשר בעיניו והייתה לכך סיבה: סיכול הגרעין האיראני התחבר אצלו עם תמונת סבו.
התמונה של סבו של מאיר דגן על שער "ידיעות אחרונות"
הוא לא נתן לשאיפה הלוהטת שלו לסכל את הגרעין האיראני לעוות את שיקול הדעת החד והמפוכח שאפיין אותו בשדה הקרב כמו בחיים. הכרתי אותו בראשית שנות ה-70 בעזה. הוא היה סרן צעיר, נמוך קומה, והרבה פחות עגלגל מכפי שאנחנו זוכרים אותו. אריק שרון הפקיד אותו על יחידה מיוחדת שתפקידה היה לבצע פעולות "יצירתיות" נגד ארגוני המחבלים שפעלו ברצועה.
סיירת רימון, קראו לאותה יחידה, שלמעשה הייתה הכוח המסתערב הראשון שצה"ל הפעיל. דגן השחום היה מוציא את אנשיו לפעולות שעד היום השתיקה יפה להן. לא מפני שהן היו לא מוסריות, אלא מפני שדגן הצליח למצוא שיטות שבהן "עזר" למחבלים לכרוך את החבל סביב צווארם. השיטות הללו אולי ישימות גם היום.
דגן לצד הרמטכ"ל ברק וראש הממשלה רבין, 1993(צילום: דובר צה"ל, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
דגן לקח אותי, באישורו של אריק שרון, לסקר כמה מפעולות אלה, ולא יכולתי שלא להתפעל מקור הרוח והתושייה שהפגין הסרן הצעיר כשהדברים הסתבכו בשטח ותמיד עם חיוך. בסופו של דבר הצנזורה לא אישרה לי לפרסם את הכתבה.
דגן וראש הממשלה אריאל שרון(צלום: יעקב סער, לע"מ)
(צילום: שאול גולן)
הטנקים של דגן נסעו במהירות בכבישי ההרים הצרים ומדי פעם חיסלו מאחזי מחבלים. השיעים השליכו עליהם אורז כברכת ברוך הבא. ישבתי על צריח הטנק של דגן וראיתי אותו שולט בקור כוח בכוחות שלו שהיו פזורים בין ההרים. במשך כמה יממות כמעט שלא ישן. מדי פעם היה מפטיר איזו הלצה או הערה צינית על אלה שהיום זורקים אלינו אורז, כלומר השיעים, ומחר יזרקו רימונים. הנבואה שדגן הפטיר חצי בצחוק למראה השיעים הצוהלים שקיבלו את פנינו בכפרים הגשימה את עצמה.
שרטוט דמותו של דגן לא יהיה שלם בלי הטיול שערך בדרך המשי עם כמה מחבריו מהשירות הצבאי, יוסי בן חנן, עמי איילון ואחרים. כמותם, עיניו נצצו כשהוא סיפר על המראות וההרפתקאות שעברו בדרך וגם על כאבי הגב הקשים שהיו לו, אבל הוא לא הפסיק את הטיול. חיבתו להרפתקאות, לנופים ולחברים גברה כל הזמן על חולייו הגופניים שהלכו ותכפו, הלכו וגברו.
אם היה איש שדגן היה קשור אליו ושאותו באמת העריץ, היה זה אריק שרון. שניהם היו עשויים מאותו החומר, לטוב ולרע, בהבדל אחד: דגן סלד מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים ואילו אריק שרון אהב את הפוליטיקה ושחה בה כדג. הייתה תקופה שבה אריק שרון ניסה להכניס את דגן לפוליטיקה הליכודית. דגן ניסה ובסוף הדיח את עצמו. "עזוב אותי", הוא אמר לי אחרי אותו ניסיון כושל. "אני לא מתאים למקצוע הזה ואף פעם אני לא באמת מבין אותם".
דגן, כאמור, היה איש של ניגודים, אבל לאנשים הקרובים אליו ולחבריו הוא היה תמיד נאמן, מוכן לעזור ומעולם לא גבה לבו. הוא היה אחד מהאנשים שייזכרו בהיסטוריה של מדינת ישראל בשורה הראשונה של מי שתרמו לקיומו ולביטחונו של העם היהודי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
