היום בו הצעתי לגבר "לשתות יחד קפה"
"אני גרה ברינגנבלום" אני עונה ולא עונה, אני קשה להשגה. "ואת הולכת עכשיו הביתה?", הוא זורק לי בחזרה את הכדור. אף פעם לא הייתי טובה במסירות. מאיה של חול עונה "בטח, לישון". מאיה של קודש עונה "מה פתאום, פורים. יש לך הצעות מפתות?"
אני מפלסת את דרכי בין פיראטים מאוכזבים, פילים מכווצי חדק (זה מהקור, אני מבינה) ופיטר פן אחד, שלפי החיוך סוף סוף נשדד מנעוריו הלילה... ואז, ליד צ'ארלי צ'פלין שיצא לו היטלר, אני רואה אותו. לבי סוער יחד עם הרוח, שאפילו היא מפזזת לכל עבר לרגל החג. כן, זה הוא - מושא אהבתי הסודית שלא סיפרתי עליו לאף אחד, מלבד 18 חברות קרובות. הוא מחופש לרובין הוד (התחפושת האמתית שמורה במערכת), הוא מזהה אותי מהלימודים, והוא לבד, בלי שני השותפים שתמיד הולכים אחריו כמו צל.
"דבורה, מגניב", הוא אומר ומחייך.
"כן, אני מאיה. הדבורה מאיה".
זו ההזדמנות שלי. האם יהיה לי האומץ להציע לו לשבת על בירה מתישהו? האם אוכל להתגבר על הפחד? האם אוכל להיות הדבורה האמיצה שתמיד חלמתי להיות? אני מהדקת עוקץ ומישרת מחושים, אבל החשש מחלץ ממני רק זמזום משוגע של התרגשות. זה גם הזמן לחשוף את העוקץ של הסיפור: אני מאוד אוהבת להתחפש. כמה כיף לרכוס את עצמי לתוך תחפושת (או להפשיט את עצמי לכדי חצאית קצרצרה) והופ, אני מישהו אחר. אני כל-יכולה!
התחפושת היא שיער השמשון שלי, זריקת האומץ הדרושה כדי לדחוף אותי להעז. אני יכולה לחייך לזרים, לרקוד כאילו אף אחד לא רואה, להתפרע כאילו אף אחד לא מסתכל, ואפילו לעשות משהו שאף פעם אין לי אומץ לעשות, כמו להתחיל איתו, עם גבר. כן, זו הפעם הראשונה שלי. ולי הבטיחו שמשנכנס אדר מרבין בשמחה, אז אין סיבה שזה לא יצליח.
"אז איפה היית אתמול?" הוא שואל כבדרך אגב. העיניים שלו אדומות, בולטות מתוך הפרצוף העדין. האם גם הוא בדרך מאיזו מסיבה? או שאולי חוזר הוא מבילוי לילי עם מישהי?
"הייתי במסיבה של אפי. היה מגניב" (לא לסיים בנקודה, רק לא לסיים את השיחה). "מה איתך?"
"וואלה". הוא מתחיל, עם נקודה. "הייתי במסיבה של החברה לרפואה....".
קול דפיקות הלב שלי משתלט על הדיבור שלו, והוא ממלמל משהו על עירוי ערק שנגמר רע, ואני מהנהנת כדי להראות שאני ממש בתוך השיחה. "קיצור, היה מגניב רצח", הוא מסכם. "רוצה שקל?" הוא מוציא מהכיס מטבע זהב של שוקולד ונותן לי. "רובין הוד, בכל זאת".
אנחנו מדדים יחד לכיוון הרחוב הראשי, נותנים לערפילי הבוקר לשקוע. מגיעים לצומת וצריך להחליט מה עושים מפה? ימינה או שמאלה? הוא משתהה לרגע, נעמד מול מעבר החצייה ומפשפש בתיק, מוציא סיגריה. מאיה של חול פונה ימינה, לכיוון הבית. היא מחייכת ואומרת "שלום", אולי אפילו זורקת איזה "חג שמח", ובזה זה נגמר. היא מקווה לראות אותו בשיעור בשבוע הבא ומחכה שכבר ינחש את צפונות לבה, למרות שהיא בעצם לא מראה שום רמז או סימן.
אך מאיה של קודש פונה שמאלה, איתו (כן, אני כבר יודעת בדיוק איפה הוא גר. סטוקרית? מה פתאום!). היא ממשיכה לטחון במוח בשיחה שטותית עד שהם מגיעים לבית שלו, ואז היא מציעה ללא היסוס "היה לילה ארוך, אולי נשתה קפה?", והוא עונה "כן, בטח. רוצה לעלות?".
המחשבות פורחות באוויר ומבלי שאני שמה לב הוא כבר הדליק את הסיגריה והרמזור כבר מתחלף לירוק. אז מה עושים, מאיה? קודם כל, מפסיקים עם הגוף השלישי, זה מעצבן. אוף. אני רוצה, כל כך רוצה לפנות אתו שמאלה. אני כל כך רוצה להניח שהוא רוצה בי. פשוט להאמין שאני שווה את זה.
אני בתחפושת, ואני נהנית להיות רק קצת אני, פצוצה והפוכה אחרי ליל המסיבה. אני מביטה בו, מרשה לעצמי לבהות במבט סטוקרי חסר מגננות. הוא קורן באורות ראשונים של יום, עם הכובע הירוק והנוצה. ואני רק קצת אני, אבל עדיין חצי אני, דבורת-כלאיים של חוסר ביטחון ודאגה.
הרמזור מתחלף שוב לאדום ושובל עכור של עשן משתחרר מפיו. "לאן את?" הוא שואל. איזו התקלה. מגשש, רומז או משלח אותי מפניו? "אני גרה ברינגנבלום", אני עונה ולא עונה, אני קשה להשגה. "ואת הולכת עכשיו הביתה?", הוא זורק לי בחזרה את הכדור. אף פעם לא הייתי טובה במסירות. מאיה של חול עונה "בטח, לישון". מאיה של קודש עונה "מה פתאום, פורים. יש לך הצעות מפתות?". לבסוף אני אוגרת כוחות ועונה "בא לי איזה קפה. רוצה שנשב קצת?" (הא! זה הכי אמיץ שלי עד כה! בזזזזזזזזזז!). "אז יאללה בואי", הוא אומר ומחייך.
יש ימים שבהם נראה לי שאלוהים בעצמו שולח לי מסרים. כן, מסרים של ממש, כמו: תצאי מהקונכיה שלך כבר, את שווה ( ש ו ו ה !) לא פחות משאר הדבורות-כוסיות בשכונה. הרמזור מתחלף ואנחנו חוצים. אני מנסה להתאים את קצב ההליכה שלי לשלו, כאילו שאנחנו מחזיקים ידיים. כמה דקות הליכה ואנחנו מגיעים לבניין שלו. "שיט, אין חלב", הוא נזכר פתאום, ומפשפש בכיס אחרי כסף, אבל יש לו רק מטבעות זהובות משוקולד.
"פורים, הכל אפשרי?", אני אומרת וצוחקת.
"יש לך כסף?"
אני מהנהנת. בדרך לקופה של המכולת הוא מוסיף "תקשיבי, שכחתי שאני צריך להביא איזה בקבוק..אכפת לך? אני אחזיר לך בבית". אני מהנהנת, מתחילה להתעצבן אבל שומרת על קור רוח. הבקבוק, אגב, הוא מיכל זכוכית של וודקה.
עמוסים בחלב, עוגיות וודקה אנחנו גוררים את עצמינו למעלה במדרגות. הוא נראה עייף, אני בהתרגשויות נדירות. הוא מסובב את המפתח של הדלת הרעועה, ואני קולטת שמבפנים נשמעים קולות צוחקים. מה? לא נשב לבד? לא נזכה לקצת אינטימיות?
"ארז ואלי יושבים, את מכירה אותם, נכון?" הוא מסביר. לבי חורק יחד עם המנעול החלוד. איך אפשר לא להכיר? ארז סיכומים ואלישבע סלטים, השותפים המאוסים. הוא המסכם הכפייתי של הכיתה, היא פיית ההרואין-שיק שמתכחשת להפרעת האכילה שלה. הוא פותח את הדלת ועננה של עשן נפלטת מחוץ לדירה. המולה אנושית שואבת אותנו פנימה והדלת נטרקת מאחורינו.
"אלללללללללה, חגגג שמח!" ארז צועק, ואלי נראית כאילו לא אכלה יומיים. זה ממש לא הקפה האינטימי שדמיינתי. ומאיה הכל-יכולה לא עוברת על דברים כאלה בשתיקה. "יש אולי פינה שקטה?", אני שואלת, לא מרפה. העצבים שלי מתחילים לעלות, את הקפה עם החלב שאני קניתי בכספי אנחנו נשתה ביחד !בזזזזזזזזזזזזזז!
"למה? בואי נשב קצת פה, לא?". אני משפילה מחושים בחוסר ברירה. סצנה רומנטית כבר לא תהיה פה, אבל פורים כמו פורים. אני מתיישבת ליד כיפה אדומה, קפה קצר ואני חותכת לישון. רובין הוד שלי מתיישב ליד אלישבע ומוציא עוד סיגריה. היא נשענת לכיוונו ומלטפת בעדינות את הנוצה שעל הכובע. אני מניחה את כוס הקפה וקמה. כולם מביטים בי מופתעים. "אה. זאת מאיה. אלי, זוכרת אותה?".
מאיה החמודה וחסרת הביטחון הייתה מסיימת את הקפה והולכת בלי הכסף. אבל אני בתחפושת, ופורים, ואני רק חצי אני. "אני זזה, מה זה התעייפתי לא אמרת שיהיו פה כל כך הרבה אנשים... רוצה לתת לי רגע את הכסף ואני אעוף?". הוא מהנהן ואומר "בואי יותר מאוחר, אנחנו נשב". כמה אפשר לשבת?!
אני תוקעת את הכסף בכיס ויוצאת. צעד קטן לאדם, צעד גדול לדבורה בתחילת דרכה. אני מדדה הביתה שבוזת כנף, אך גם מרוצה. בדרך אני רואה כמה חברים שיושבים (באמת, זה מה שעשינו כל התואר? ישבנו?) אני שותה איתם קצת ערק תפוחים ואז ממהרת הביתה כדי להתרסק על המיטה. רובין הוד הוציא לי את העוקץ מהסיפור. אין סוף רומנטי או הישג דרמטי בינו לבינה, למרות מה שהייתי רוצה לחשוב על הפעם הראשונה שבה הצעתי לגבר לשתות איתי בירה, או במקרה הזה - קפה.
אבל האמת עדיין נשארת פשוטה ויפה: לכולנו מגיע להתחפש פעם בשנה, ורצוי גם פעמיים. פעם אחת פיזית, כשאנחנו שמים כובע ומחושים, ופעם שניה כשאנחנו משתדלים לצאת מעצמינו קצת, להוכיח שאפשר אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
