כל הפחדים כולם
כשבאמצע אפיית העוגיות מגיעות החדשות הנוראות מאיסטנבול, עם השם הכל כך מוכר
כששמעתי על הפיגוע באיסטנבול, הייתי בבית. איך אני אוהבת את שבת. מאז שהפסקתי לעבוד ביום הזה, רק דברים טובים קרו לי. את הבצק לעוגיות השוקולד־צ'יפס הראשונות שאופה בחיי, כבר לשתי. גם שתי ביצים נוספו וקיפלתי הכל בדיוק לפי המתכון. לאחרונה קיבלתי החלטה לפעול לפי מתכון. קצת יותר שקט, קצת פחות סיכונים, והרבה פחות סיכוי לחטוף מכה. מתברר שטעיתי. מגש הביצים כמעט נפל לי מהידיים כששמעתי את השם. ישר הבנתי שהיא שם איתו ושזה הטיול שדיברה עליו. לא איתי, עם חברים אחרים. כי לנו כמעט לא יצא לדבר על עניינים מהותיים. רק על עבודה משעממת חפרתי לה שוב ושוב במוח. כל הזמן עבודה, עבודה, עבודה. כמה שטחית זה גורם לי להרגיש.
יש אנשים עם מעט מאוד רוע. יש כאלה עם הרבה מאוד טוב. אבל טוהר מוחלט כמו שלה לא פגשתי. אישה שמכילה מאה אחוז כוונות טהורות ואפס מניפולטיביות. אפס ציניות. אפס אגו. כשהכניסו אותה לחדר ניתוח שיקרנו לעצמנו שמצבה בטח קל. יהיה בסדר. היא טהורה וחזקה ותשרוד את זה בהליכה. ניתוח קטנטן, באמת שאין סיבה לחשוש. רק שלגביו...
אני לא יודעת לאפות, עוגיות או בכלל. כשחדשות כאלה תוקפות, סיכויי אפילו פוחתים, ובכל זאת הכנסתי את הבצק לתנור. אמא שרצתה לעשות לאורי ולונה קצת מתוק על הלב, כשיתעוררו מהשינה, ומדחיקה כרגע אסון גדול.
בפה הטעם מר. חושבת על עצמי במצבה... לא מסוגלת לנשום. אפשר לחפש תשובות בשמיים, אבל איך ממשיכים לחיות, כשכאן, בינתיים, על האדמה, מפוזרים כל שברי השאלות?
יד הגורל במלוא אכזריותה באה לבקר בשבת. זה קורה תמיד רק לאחרים, בטלוויזיה. מה הקשר שלנו אליה בכלל? יד שנשלחת משום מקום וסוטרת לנו בפרצוף. בצורה אקראית חוטפת ילד, מועכת אישה, או שפתאום מתחשק לה לבקר דווקא באיסטנבול. יד הגורל הזאת יכולה למעוך את כל מה שהיה עד עכשיו אושר של מישהו שיש בו אפס רוע. יכולה להפוך את כולנו לפירה של סיוטים. לִזרוע שכול, התמודדויות לכל החיים, להחזיר לשני ילדים קטנים הביתה אמא חבולה בלי אבא.
היא הגיעה במטוס. שוכבת. ישירות לבית החולים, כשלפניה עוד שבועות ארוכים של התמודדות עם פציעות קשות. וזה שהיה יכול לעזור לה יותר מכולם... יותר מכל רופא אפילו... דווקא הוא איננו. כי דווקא שם, מכל הערים בעולם, ומכל הרחובות בעולם, דרך כל התיירים בעולם, התפוצצה יד הגורל דווקא בפנים שלה. שלהם. קצת כמו לקבל בדואר ישיר זימון למבחן בהתמודדות עם משברים. "בואי", הגורל אומר לה עכשיו, "תראי לי שאת מסוגלת". והיא כן. כי אם יש מישהי שמסוגלת, זו היא.
אז מה מועילים לנו בעצם כל הפחדים? אם בסוף דווקא במקום הבטוח, חוטפים את המכה הכחולה המצלקת.
יש לי דודה רחוקה שלא פחדה מימיה מכלום. יום אחד סיימה אימון כושר ופשוט התמוטטה, ככה, כמו עלה נושר, מתה בזרועות המאמנת שלה, בעוד היא מחוטבת כהוגן ולא חוששת מדבר. אפילו לא מהמוות עצמו.
חבר איבד רגל בתאונת דרכים. נהג תמיד רק בצד ימין ואיבד את רגל שמאל. יותר איטי אפילו ממני, הצב הממונע עם חרדות הכביש. כי גם מנהיגה אני חרדה בעוונותיי, והאמת, כמעט לא נותר דבר שלא מעורר בי איזה אי־שקט. אפילו השקט עצמו מעורר רעש איום.
עכשיו, כשאני יושבת לבד בסלון, אני רואה צללים בחצר. מישהו מתפרץ לשטח ורוצה לפגוע לי בילדים, לא אתן לו! הראש מלא תוכניות מילוט שהכנתי כבר שנים מראש. בסוף הוא לא מגיע. בזמן שהייתי עסוקה בלפחד ממנו, נשרפו לי העוגיות. טוב, גם ככה אף אחד לא ציפה ממני להצליח. אפילו לא ידעו שממש השתדלתי להאמין במתכונים.
אז למה אנחנו מבזבזים ככה את הזמן? הרי יד הגורל לא מטילה עלינו צל לפני שהיא לופתת, ואין באמת אפשרות להימנע ממנה או להינצל. למדנו כילדים שהאש מסוכנת, זה נכון. בחשמל אסור לגעת והים עלול לבלוע אותנו חיים. חשוב להיות זהירים. אבל חשוב גם להיזהר מהחרדות עצמן. ובין לבין? הכי חשוב לחיות את היום. לא את כאבי העבר ולא את אימת העתיד.
אחרי ההלם באו הדמעות. רחצנו זה את זו את זה באהבה, בהלוויה לא הוגנת, וכשלא נותרו יותר דמעות, צף ועלה מין כעס. זעם בלתי מרוסן. יכולתי באותו רגע פשוט לחסל את כל הסרטים עם הסוף הטוב ולנקום בכל מי שלימד אותי שיש תמורה למעשים טובים. אולי בגלגול הבא זוכים החסידים בחסד. כי כאן, על פני האדמה, הטובים חוטפים! ובגדול!
נשארנו לשבת עוד קצת ביחד, לכעוס על כל מי שאשם, ומי לא אשם בעצם...? אפילו אלוהים עצמו היה שם. והקארמה, והצדק, והאיש הארור שהמציא את כלי הנשק הראשון. כל הגנה היא גם מתקפה קטנה.
כל אותו זמן חברה שלנו נלחמה למען ילדיה במחלקת טראומה. לא יכלה להשתתף בכלל בטקס, והייתה הנפקדת הכי נוכחת שתוכלו לדמיין.
צניעותה מובילה אותי עכשיו לכתוב עליה בשיא העדינות, שרק לא תיסדק ההילה החכמה הזאת ששומרת עליה מטיפשותם של אחרים. גם משלי. היא סמל לאצילות ותעצומות נפש. בגלל שהיא כזאת, ועל אף מה שקרה, אני בוחרת להאמין בטוב. זה לא ימנע מדברים איומים לקרות, אבל מי שחי בזוהמה לא יכול להכניס הביתה ניקיון. ההפך לגמרי תופס. אדם טוב, כל לכלוך שיידבק אליו, יפגוש תמיד זוג ידיים נקיות, חלקות, ועם הזמן יחליק החוצה. ככה זה יהיה גם אצלה. כי יש את יד הגורל השטנית, המגואלת בדם, ויש מלאכים על פני האדמה. חשוב לי שתדעו שיש מלאכים. כי פגשתי אחת כזאת ובמו עיניי ראיתי, מקיפה אותה הילה שזוהרת למרחקים ומוכיחה לכולנו את הבלתי אפשרי, תמיד וגם עכשיו, עדיף בטוב.
אני אוהבת אותך. כל כך. ומצטערת. בשם כל האי־צדק בעולם. סליחה שיד הגורל האכזרית דפקה דווקא על הדלת שלך. זאת הייתה טעות בכתובת. זאת הייתה חייבת להיות טעות.
