סיפרו לי השבוע סיפור נדל"ני: נחלה משפחתית עומדת למכירה. ההורים מוכרים את הבית למען שלום בית בין הילדים. כולם הרי יודעים שכסף יעוור עיני אחים – נו, ירושות רעות – אז הם החליטו ללכת על בטוח. מה מציעים להם בתמורה? המון כסף, המון ניירת והמון מסים, כולל מס שקט נפשי לדורי דורות. לעולמי עולמים. פה נקבר עידן התמימות. לא שמישהו שאל אותי, אבל עניתי. שלא מוכרים נחלה חקלאית. פשוט לא. ואומרים שגם הילדים שלהם נגד. אבל אין עם מי לדבר, כי אבא ואמא החליטו וזהו! אבות שתלו עצי פרי ושיני בנים לא תנגוסנה.
והם, הילדים? חולמים חלום בלתי חלים. הם לא באמת יוכלו להזדקן ולגדל את ילדיהם בבית ילדותם. לא כולם ביחד בכל אופן. אבל פה הגיע טוויסט בסיפור: פתאום אח אחד הכריז שהוא קונה את הבית מההורים. עכשיו. רק שאת הכסף יעביר בפעם אחרת, כי כרגע הוא קצת פחות נזיל. אבל הוא לא באמת יכול לעמוד בזה כלכלית. אחותו הייתה גם רוצה לקנות, אבל בעלה עובד בשגרירות וכל הזמן מחליף יבשות, וגם ככה הזקנים לא מוכנים למכור לה. כעיקרון.
צריך ללמוד להיפרד. הם בכלל לא מורישים עדיין כלום. הם עוד בחיים, וכבר עושים להם את המוות! ירושה היא בית קברות לרוח טובה. לפעמים.
ככה זה עם נחלות, יותר מדי אמוציות זורמות שם מתחת לאדמה. שטח ענקי שאי־אפשר לחלק בקלות ואז כולם יורשים את הבעיה הזאת ביחד. הלוואי שיכולתי גם אני לנהוג בכזאת רציונליות. להתנתק מהנוסטלגיה, מהסנטימנטים, ובבוא היום למכור את הנחלה שאין לי. אבל אני טיפוס נקשר. והלב הסנטימנטלי הזה נורא מפריע לי להיות חכמה.
מזל שאצלנו לא היו ירושות. כשאין אדמות אין צורך בצבא שיגן עליהן, וכולם חוזרים הביתה בשלום. משפחת פלס טפו־טפו־טפו חיה בשלום עולמי, כי כל האחים התחלקו די שווה בשווה בספר העוגיות של סבתא הדסה. תגידו לי אתם, מה שווה יותר מסהרון חמאה ואגוזים נמס בפה? חצי מיליון שקים של כסף לא יקנו ממני את הזיכרונות שלי!
מה שיפה בזיכרונות זה שהם לא מתבזבזים אף פעם, ואפשר גם לשמור אותם בשירים, באלבומי תמונות, או סתם לספר אותם שוב ושוב עד שהם הופכים לאגדת עם. העם שלי שמח בחלקו. לא נולדנו עם כפית של זהב בפה. אבא עבד קשה מאוד במחצבה של סבא כדי לחצוב לנו עתיד. וירשתי ממנו! – בעודו בחיים – דברים הרבה יותר משמעותים מהון, כמו יכולת התמדה, אמונה בדרך והידיעה הברורה שאין דבר העומד בפניי. סליחה על הקלישאה, אבל לטעמי מי שירש מוסר עבודה מהוריו, תמיד, אבל תמיד, יהיה עשיר כקורח.
אח שלי, מצד שני, ירש עודף נחמדות. אני לא תמיד סימפטית לכל אדם לא־סימפטי, אבל הוא סבלנות עם קצת איש מסביב. חביב הקהל. אין אחד שלא מת על דין. כשבאים אליו הביתה, הוא מיד מתחיל להוציא כיבוד. רק אצלו הבנתי למה בדיוק צריך את כל הקעריות הקטנות האלה שאין בהן די מקום בשביל מרק. בשביל הפיסטוק, כמובן. לא תקבלו ממנו סתם גביע יין, הוא תמיד יוסיף ליקר כלשהו, ירקח איזה קוקטייל ולא ישכח לקשט במטרייה צבעונית זעירה עם פלח אננס.
כן, אחי הקטן ירש מאבא שלנו את התכונה הנוראית הזאת, לשים את כולם בעדיפות אחת מעליו. כמו שאבא שלי תמיד יעדיף לנסוע לאיפה שאמא תגיד. אפילו חוף קסום בתאילנד לא קסום עבורו אם היא לא מחייכת. ברצינות? את התכונה הזאת, אגב, ממש לא ירשתי. טוב לי על החוף בתאילנד, בטן־גב, גם אם כל האמהות בעולם לא יהיו שבעות רצון. במטבח אין לי אפילו מטרייה קטנה אחת.
אישה שאני מאוד אוהבת ירשה מאמא שלה נטייה גנטית. ביקור קצר אצל הרופא אישש סופית את החשש. יש לה סיכוי של יותר מ־90 אחוז לחלות בסרטן השד. אם היא תעבור ניתוח כריתה, סיכוייה לחלות במחלה יפחתו משמעותית. אז עכשיו היא במרוץ. בתוך שנה־שנתיים עליה לקבל החלטה, אם לעשות את הצעד הכואב עבורה, כדי שבעתיד לא יכאב לאהוביה. בינתיים היא מנסה להיכנס להיריון. השעון הביולוגי, במקרה הזה, מתקתק חזק מהרגיל. כל החיים שלה מתקתקים.
למזלה, היא ירשה מאמה גם את היכולת לראות את הטוב בכל דבר. אז גם בכך היא רואה הזדמנות לצמוח כאדם, להתחזק, להיות בבוא היום אמא טובה יותר, שלמדה על בשרה כי כלום לא מובן מאליו, והיא חיה כמו שצריכים לחיות. טסה בעולם. עושה אהבה מבוקר עד לילה. לא חוסכת ואוגרת, או מודדת את עצמה לפי ערכים מוחלטים. הלא נודע הוא הכוח שלה. מה שהופך אותה להיות מין יצור מופלא כזה, סוג של פיה, שכל כך ממכר לשהות במחיצתה. אין מצב שאני שורדת חודש בלי להתקלח באבקת הקסמים האופטימית שלה. הכל בחיים האלה מסריח, אם אתה לא מסוגל להריח תקווה.
אז מה אתם הייתם עושים במקום זוג ההורים מהסיפור על הנחלה? תמכרו, הייתי אומרת להם כעת, פשוט תלכו על זה. אתם לחלוטין צודקים! נכון, קודם אולי חשבתי שעצוב לאבד מין חלקת עבר מפוארת, אבל העבר, אין לו באמת עתיד. יותר עצוב לאבד את האחים שלך, או את החיים עצמם. הילדים שלכם הם כיום החברים הכי טובים. אז כן, אולי הם בכל זאת יצליחו לנצח את הסטטיסטיקה, אבל זאת מלחמה מיותרת. כל המלחמות מיותרות. תמיד אפשר גם אחרת, בלי להקריב קורבנות.
חברה שלי יכולה גם לא לחלות, למרות שירשה את הגן, אבל מעל גורלה ירחף מין סימן שאלה. כמו חבל תלייה, או יד הגורל האכזרית. אבל אנחנו לא חייבים להפקיר את עתידנו בידי איזה "אולי". יש דרך אחרת.
אני ירשתי מאבא שלי את גן המעשיות, ותמיד מעדיפה לקום וללכת ברגל, אפילו עד קצה העולם, מאשר לשבת ולחכות לאיזו רכבת שתבוא. אז לכו. זה עלול לכאוב קצת ברגליים, אבל רק מי שזז מרגיש את הגוף שלו מודה לו. להוביל או להיות מובל? למכור או להתמכר? להיפרד היום מחלק, או להגיד מחר שלום לשלם כולו? אני בעד להכיר את עצמי בכל בוקר מחדש. להחליט שהיום יהיה היום הראשון של שארית חיי.
