שלא נצטרך להסביר

"ועידת החרם" הסתיימה. הרבה רעיונות והרבה להט. אלא, שנעדרה בה האמירה הבסיסית ביותר, והיא: אם ישראל מוטרדת מלחץ בינלאומי, הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לעשות היא לייתר אותו.

עוד בערוץ הדעות:

חנינה לחייל תסתיים בהאג

מאותו הכפר

במלחמה כמו במלחמה

דת ומדינה. סוף סוף

"הדור הדיגיטלי" - עתיד המזרח התיכון

כדאי קודם להבהיר: אמנסטי אינטרנשיונל לא נוקטת עמדה בנושא ה-BDS, מסיבה פשוטה: תכליתו של ה-BDS היא להביא לסיום הכיבוש, ולאמנסטי אינטרנשיונל אין עמדה בנושא הכיבוש כשלעצמו. משמתקיים כיבוש, החוק הבינלאומי יוצר סדרה של מחויבויות כלפי הצד הכובש וסדרה של זכויות לאוכלוסיה האזרחית בשטח הנכבש, ואת אלו אנו פועלים להבטיח.

לגבי כלי החרם: הוא כלי לגיטימי. הוא היה לגיטימי במאבק העולמי במדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה, הוא לגיטימי בשנים האחרונות עת רבים מחבריי בקהילה הגאה - ואני ביניהם - הפסקנו לקנות וודקה רוסית עקב היחס של ממשל פוטין לזכויות להט"ב. זה לא בגלל שאני אנטי-רוסי.

ישנו עיסוק ציבורי רב לאחרונה, אודות תוכן ותכלית פעילות בחו"ל של ארגוני זכויות אדם ישראלים. כשאני מדבר מול קהלים בחו"ל, המסר המרכזי שלי, שבאמצעותו אני שואף למכנה משותף מאיפא"ק

 ועד לתומכי ה-BDS, הוא שהמטרה המשותפת לכולנו שצריכה להיות הפסקת הפרות זכויות אדם מצד ישראל (וגם כמובן, מצד קבוצות פלסטיניות, אבל זה לא הנושא כעת).

שמירה על זכויות אדם על ידי ישראל היא כמובן שאיפה מרכזית של אלו המתמקדים בצד הפלסטיני, וצריכה להיות גם השאיפה של מי שחפץ ביקרה של ישראל. שום מערך הסברה, כנס או יחצ"ן לא ישפרו את תדמיתה של ישראל מול העולם כמו עמידה איתנה של ישראל על זכויות אדם. כל מי שאיכפת לו מישראל, בארץ ובחו"ל, צריך לפעול, לבקר, לצעוק ולדרוש: המדינה שלה הקשר ההיסטורי העמוק כל כך לזוועות מלחמת העולם השנייה, זו אשר הובילה לכינון הרעיון של זכויות אדם, ראוי שתשמש דוגמא חיובית לעולם וזאת על ידי פעולה, ולא על ידי הסברה.