הייתי נשואה פעם. ידעתי מה זה אינטימיות
מוזר, הייתי בטוחה שזה כמו לרכב על אופניים, שהכל יהיה עכשיו הרבה יותר פשוט. אני הרי משופשפת, כבר התגברתי על הפחדים רובם, כבר הייתי שם – עירומה לגמרי ולא רק מבגדים. אז למה להתעורר שוב עם גבר זה פתאום כל כך קשה?
הוא ראה אותי בזוויות לא מחמיאות, הוא ראה איך הגוף משתנה לי. מהנערה שהייתי, נכנסתי להריון, הוא הביט בי תופחת, הוא ראה איך אני מתקשה גם לחזור למימדי גופי גם שנה אחרי הלידה. הוא היה שם בלידה, מחזיק לי את היד ואפילו מפנה תחתונים מלוכלכים. הוא שמע אותי צורחת, בוכה, אמיצה וגם חסרת אונים. הוא ראה אותי באמצע ספונג'ה עם בגדים מרושלים, מסריחה מאקונומיקה, הוא פגש אותי מזיעה אחרי אימון כושר, הוא ראה אותי גם כשאני עצובה וגם כשחסרו לי אינספור שעות שינה, נראית חבוטה כמו אחת שהחיים התנגשו בה.
הייתי נשואה פעם, הייתי חשופה בפני גבר וידעתי אינטימיות סביב השעון. אז למה פתאום זה קשה שוב להרגיש אינטימיות עם מישהו? מוזר, הייתי בטוחה שזה כמו לרכב על אופניים, שהכל יהיה עכשיו הרבה יותר פשוט. אני הרי משופשפת, כבר התגברתי על הפחדים רובם, כבר הייתי שם – עירומה לגמרי ולא רק מבגדים. אז למה להתעורר שוב עם גבר זה דבר קשה עכשיו?
הבוקר הגיע ואני תוהה מתי אני צריכה לברוח מדירתו של הגבר הזה ששוכב איתי עכשיו. תמיד נמלטתי ממנה אם לא באישון לילה, אז לפחות עם עלות השחר. כמו גבר אחרי סטוץ אני מתאדה לי, משאירה אותו במיטה, מתניעה את הרכב ונוסעת. תמיד כשהבוקר עולה הוא כמו מעיר בי רצון עז לתת לגבר שלצידי מרחב, ופשוט להתרחק. הפחד מניע אותי, גיבורה גדולה. אני מפחדת שהוא יתעורר לצידי ויגיד לעצמו, "נו מתי היא כבר הולכת מפה?" אז אני בורחת – לפני שיספיק לפנטז על זה.
הייתי שם פעם, שכובה ליד גבר שרציתי שילך כבר, גבר שנשאר במיטתי לילה אחד יותר מדי, שרציתי שילך קצת אחרי שגמר, אבל הוא נשאר וחיבק ואפילו הציע לבלות את המשך היום ביחד, ואני רק אמרתי בליבי – די. אני צריכה להיות לבד. מה יש בלבד הזה שממכר כל כך? כמו ממ"ד פרטי, מקום מפלט, כמו אוויר לנשימה. אני יודעת שהגבר הזה, הנוכחי, רגיל לצרוך את הלבד הזה יותר אפילו מאוויר. אני יודעת – ולוקחת את עצמי במהירות שיא ממרחב המחיה שלו.
נלחמת בעצמי
לא יודעת מה קרה הפעם, שהחלטתי לא לוותר לאף אחד מאיתנו, ומתחתי את הגבולות. שכובה שם בין זרועותיו שעות ארוכות. הבוקר התקדם לו לאיטו, ואני נלחמת בעצמי לא לקום, לא לעשות לו הנחות ולא לעשות לעצמי. שוכבת שם ונזכרת בגרוש, ובאותם סופי שבוע שהעברנו יחד בהתחלה, לילה ויום ושוב לילה ועוד יום, ואיך ידעתי – ממש ידעתי – לעשות את זה, להיות עם מישהו עשרים וארבע שעות ביממה, שלושה ימים רצופים, ואחר כך, כשכבר גרנו ביחד גם ימים רצופים, יום רודף לילה ואנחנו לא נפרדים.
זכרתי שזה היה קשה, זכרתי את הרגעים שרציתי זמן לבד, ולו רק כדי לעשות דברים שלא עושים מול גבר (מי אמרה להוריד שערות בשעווה?), וזכרתי איך בכל זאת התמודדתי, ועמדתי בזה ואפילו עם הזמן התרגלתי לזה ובדרך-כלל גם אהבתי את זה. אז למה פתאום זה שוב כל כך קשה?
הגבר הזה מתריע בפניי שאחרי שש שעות רצופות איתו – הוא הופך לבלתי נסבל. אבל הוא לא מפחיד אותי. זו אני שמפחדת שהנוכחות שלי תהיה לו בלתי נסבלת. "כל שש שעות נעשה הפסקה", אני מציעה בצחוק, אבל רצינית לגמרי. הוא לא יודע שאני מודאגת לא פחות.
להיות אינטימית עם מישהו זה לא כמו לרכב על אופניים, זה יותר כמו ריצה למרחקים ארוכים, ואם לאיזו תקופה ישבת על הגדר ואיבדת את הכושר, תצטרכי לתרגל קילומטר ועוד קילומטר. אולי בבוקר הבא, נצליח להישאר ביחד עוד דקה.
לפנייה לכתב/ת 
