עברנו את פרעה, אבל לא את הסרטים עליו
האם המצרים הקדמונים היו שחורים או לבנים? זוהי שאלה שמעסיקה את האמריקנים בשנים האחרונות על רקע הטענות להפליה גזעית בתעשיית הקולנוע. אז האם הליהוקים של יול ברינר, כריסטופר לי ואהרון איפלה הישראלי כפרעונים בהירים היו מופרכים? תתפלאו אבל הפעם הצדק עם הוליווד
הנה לכם קושיה לפסח: מה משותף לאמיל יאנינגס הגרמני, מריו פרארי האיטלקי, כריסטופר לי הבריטי, יול ברינר הרוסי, ג'ואל אדג'רטון האוסטרלי, ריצ'רד פריור האפרו-אמריקני, ז'אן פיליפ לפונט הצרפתי, ייז'י זלניק הפולני, חסן אל-דוקשי המצרי ואהרון איפלה הישראלי? נשמע כאילו מדובר בבדיחה לחג, אך התשובה הנכונה היא שכל אלה הם שחקנים שגילמו במהלך הקריירה פרעה זה או אחר, בדרך כלל את רעמסס השני - הלא הוא פרעה מההגדה. תופתעו, אבל אפילו המן גילם אותו. ג'ו המן, לא זה הרשע מפורים, שכיכב בסרט הצרפתי "ערש האלוהים" מ-1926.
הייצוג של פרעה על פי הקולנוע המערבי ככלל, והאמריקני בפרט, הוא של גבר קירח או קירח באופן חלקי, בעירום חלקי, מצויד באקססוריז מוזהבים או צבעוניים, ותמיד תמיד מאופר בכבדות. אבל מתחת לכל שכבות המסקרה והאייליינר סביב העיניים, יש שחקן. וברוב המקרים מדובר בשחקן לבן, או אולי מזרח תיכוני. בהוליווד של היום - זו הטעונה כל כך בהאשמות על אפליה על רקע גזעי - יש מי שמתרעמים על כך. ברוח הפוליטיקלי קורקט.
רידלי סקוט התנסה במתקפה שכזו עם צאת סרטו "אקסודוס: אלים ומלכים", שמבוסס על הסיפור המקראי של יציאת מצרים. קריאות נשמעו להחרמת הסרט, תוך הטחת האשמות על "הלבנת" מצרים הקדומה ששוכנת כידוע בצפון אפריקה. המוחים תהו איך בדיוק משתלבים בשושלת הפרעונים ג'ואל אדג'רטון (שמגלם את רעמסס השני קשה הלב), ג'ון טורטורו (כאביו סטי) או סיגורני וויבר (כמלכה האם טויה)? הבמאי הבריטי הוותיק הסביר כי ליהוקם של כוכבים מוכרים הוא הכרח כשמדובר בהפקה אדירת תקציב כמו שלו.
"אני לא יכול לגבש סרט בתקציב כזה, לבנות על הטבות מס בספרד, ולהגיד שהשחקן הראשי שלי הוא מוחמד זה וזה... אני פשוט לא אשיג מימון ככה", הסביר סקוט, והתבצר בעמדתו גם לאחר שהדרמה המקראית שלו טבעה בים בתי הקולנוע האמריקנים עם נתונים קופתיים לא מחמיאים. "היו מי ששאלו, האם ישו שחור? ייתכן. תלוי מאיזה איזור בצפון אפריקה הוא הגיע, אבל מי יודע. התשובה הברורה היא שלא היינו מצליחים להשיג תקציב אם היינו מציגים את משה כשחור, או את אשתו כאתיופית".
שנה אחת לאחר מכן, עם תחילת הקמפיין לקידום פנטזיית האקשן "מלחמת האלים" ("Gods of Egypt") המבוססת על המיתולוגיה המצרית הקדומה, הופנו החצים המחודדים אל הקאסט שכלל את ג'רארד באטלר הסקוטי, ברנדון ת'ווייטס האוסטרלי, אלודי יונג הצרפתיה וגם את ניקולאי קוסטר ולדאו מדנמרק ושחקנים אחרים לבני עור שגילמו אלים ובני אנוש ממצרים הקדומה. נוכחותו של צ'דוויק בוזמן האפרו-אמריקני - כך קובעים המוחים - היא בגדר עלה תאנה.
בניגוד לרידלי סקוט, הבמאי אלכס פרויאס ביקש להתנצל על בחירות הליהוק שלו, ובהודעה רשמית מצדו הסביר: "בתהליך הליהוק לסרטים יש מרכיבים מסובכים רבים, אבל זה ברור שבחירות הליהוק שלנו היו יכולות להיות מגוונות יותר. אני מוסר את התנצלותי הכנה לכל אלו שנפגעו מההחלטות שעשינו".
גם אולפני ליונסגייט, שהפיקו את "מלחמת האלים", מסרו הבהרה משלהם: אנחנו מכירים באחריות שלנו לכך שהחלטות הליהוק ישקפו את הגיוון ואת התרבות של התקופות שמתוארות. מבחינה זו, נכשלנו בעמידה בסטנדרטים שלנו של רגישות וגיוון, ועל כך אנו מתנצלים בכנות. ליונסגייט מחויבת לעשיית סרטים שמשקפים את הגיוון של הקהל שלנו. אנחנו השתפרנו ונמשיך להשתפר".
אז יש תלונות על הדרך בה הוליווד מטפלת במצרים העתיקה, במנהיגיה ובתושביה. אבל האם התלונות הללו מוצדקות? האם הדמות האיקונית של יול ברינר כפרעה העקשן המתעמת מול צ'רלטון הסטון ב"עשרת הדיברות" של ססיל בי דה-מיל מ-1956, שנקלטה בזכרוננו, היא עיוות של המציאות ההיסטורית? ובכן, כנראה שהאמת הפעם - וזה די נדיר שזה קורה - עומדת לצד הוליווד. מסתבר שבמצרים הקדמונית היה מגוון אתני לא פחות גדול מאשר בארצות הברית של היום.
"מאוד ייתכן שהמצרים הקדמונים נראו כמו צאצאיהם העכשוויים, המצריים של היום" אומרת ד"ר דבורה סויני, אג'יפטולוגית מאוניברסיטת תל אביב. "חלק מתושבי מצרים העתיקה היו ממקור נובי (סודן של היום), כנעני, לבנוני, סורי, ואף לובי. הם הגיעו למצרים כדי לחפש עבודה, או הובאו לשם בתור שבויי מלחמה. אמנם, הנהלים הנוקשים של האמנות המצרית הכתיבו תיאור סטנדרטי של המצרים, כך שקשה לדעת איך בדיוק מצרי ספציפי נראה, אלא אם המומיה שלו שרדה במצב טוב, או שהוא היה מספיק עשיר כדי לשלם לפסל לעשות ממנו פורטרט נאמן".
בכל הנוגע לפרעונים עצמם, ההנחה המקובלת על החוקרים היא שהם נראו דומים יותר לאלו שגילמו ברינר, אדג'רטון וכריסטופר לי מאשר לזה של ריצ'רד פריור ואחרים שהפעילים האפרו-אמריקנים ותומכיהם מנסים לכפות על הבמאים. "כמעט כל הפרעונים, מלבד שושלת אחת בתקופה המאוחרת, היו אנשים מהגזע הלבן עד כמה שידוע לנו", קובעת פרופ' אורלי גולדווסר מהאוניברסיטה העברית, "הם אמנם היו שחומי עור כנראה כמו במצרים של היום, אבל מעיון בציורים ובתבליטים הם מתארים לעיתים אנשים שחורים-אפריקאים, ואז צובעים את עורם בשחור. ברור שהם הבחינו בין הגזעים".
גולדווסר סבורה שהתלונות נגד הוליווד נובעות מתהליך של עיצוב נרטיב מחדש על פי אג'נדות חברתיות עדכניות של הקהילה השחורה. "מבחינה עקרונית הסרטים צודקים. קרוב לוודאי שהפרעונים לא היו בלונדים, אך היו לבנים. השחורים מנסים לבנות היסטוריה, ולכן ניסו ומנסים לנכס את המצרים לעצמם", היא טוענת ומציינת את הקליפ של מייקל ג'קסון "Remember The Time" מ-1992 בהשתתפות אדי מרפי כפרעה והדוגמנית אימאן. זוכרים את הזמנים? אולי, אבל לא בצבע הנכון. "הקליפ המופלא הושפע בוודאי מהטיעונים הפסאודו-מדעיים בנושא", סבורה גולדווסר.
גולדווסר מדגישה כי בניגוד לסדר היום הפוליטי האפרו-אמריקני של היום, ולמורשת רדיפת השחורים בארצות הברית - במצרים היא לא היתה קיימת. "לא היתה אפליה גזעית, ואנשים לא נרדפו בשל צבע עורם או מוצאם, אם היו אסייתים או אפריקאים", היא קובעת ומספרת שמקור השם פנחס במצרים, ופירושו "הכושי". זה אולי יפתיע אתכם, אבל מסתבר שכושי לא היה כינוי גנאי בזמנו.
מה שמטשטש מעט את צבע העור, הוא כאמור האיפור הכבד שניכר מפני השחקנים. מדובר באופנה שאכן היתה מקובלת בבתי המלוכה המצריים הקדומים, וכך גם התספורות היצירתיות שמשלבים קרחות וקבצי שיער ממנים שונים ואף אביזרי הלבוש הצבעוניים. "הגברים היו מאופרים בכחול נגד מחלות העיניים הקשות שסבלו מהן באותם זמנים מסביב לנילוס", אומרת גולדווסר, "שחזור התכשיטים כנראה נכון לפי הציורים והתבליטים, והכמות הדמיונית של תכשיטי זהב ואבנים יקרות שנמצאו על המומיה של תות ענח אמון - לפחות חלקם הוא ענד בחייו לפי סימני שחיקה שעליהם".
ד"ר סויני מסכימה: "הייצוג של מלכי מצרים בסרטים מבוסס על ייצוגם באמנות המצרית העתיקה, בפסלים ובתבליטים. לכן, הוליווד מייצגת נאמנה את הדרך בה מלכי מצרים רצו שהדורות הבאים יזכרו אותם. הראש הקירח היה סמל לטוהר הכהונה - והמלך היה כהן העל שמייצג את האנושות מול האלים. האפוד הוא חלק מביגוד המלחמה, כדי להגן על המלך באופן מאגי ופיזי. עם זאת, המלך לאו דווקא לבש אותו כל יום".
שורשים אתניים ואסתטיקה בצד, מלכי מצרים הקדמונים שלמדנו להכיר על המסך נוטים להיות אכזריים, מרושעים ותאבי שלטון וממון. לסיפור המקראי המקורי יש תרומה לדימוי הזה, שכן אלוהים עצמו הקשה את לב פרעה, אבל הוא הכתיב גם את הקו לדמויות שגילמו ברינר ב"עשרת הדיברות", אדג'רטון ב"אקסודוס: אלים ומלכים" או פרנק לנג'לה בסרט הטלוויזיה "משה". כולם היו רעים ונבזיים, והם נתנו פנים וגוף לאותם נבלים עליהם אנחנו קוראים שנה אחר שנה בהגדה. אך האם הדרך בה המקרא וההגדה מתארים את הפרעונים עושים עמם צדק? לא בטוח.
פרופ' גולדווסר טוענת שהתמונה יותר מורכבת מהייצוג המקובל: "מבחינה מוסרית המלכים היו מעבר לחוקי האדם לכאורה, אבל הרושם הוא שרובם התנהגו בצורה רציונלית למדי או נתנו לאחרים לנהל את המדינה בצורה רציונלית - אחרת מצרים לא היתה ההצלחה הענקית שהיא, אלפיים שנות ממלכה אחידה מבחינה תרבותית ויציבה יחסית. הם בוודאי לא היו עדיני נפש אבל פחות אכזריים משליטים בתרבויות מקבילות אחרות".
אז הנרטיב שמוצג לפנינו בכתבים הקדומים ובסרטים של היום מעוות?
"הסיפור המקראי של הקנאות הדתית אינו מתאים למנטליות המצרית של התקופה הרעמססית. בתקופה זאת המצרים היו פתוחים מאד, לא רדפו אלים זרים או מאמיניהם, אבל זה כבר סיפור ארוך ומסובך. ממציא המונותאיזם היה המלך המצרי אחאנתון. ברגע שנכנס המונותאיזם בימיו, התחילו רדיפות דתיות. אבל האמונה הזו לא הצליחה לשרוד יותר מדור אחד במצרים".
מסתבר שלמרות הניסיון המונתואיסטי, עבודת האלילים המצרית ניצחה - לפחות בימי הפרעונים. עם זאת, כיום בתקופה המודרנית, נראה שהמיתולוגיה הזו נשכחה כמעט לחלוטין. בניגוד לסיפורים שמקורם במיתולוגיה היוונית ("אודיסאה", "התנגשות הטיטאנים") וגיבוריה, ולאלה של זו הנורדית (ת'ור, לוקי ואודין מעולם הסופר-הירוז של מארוול), מעטות הן הדמויות שמוצאן במצרים הקדומה והשתחלו לתרבות הפופולארית המערבית.
"המיתולוגיה המצרית אינה מדברת ברובה למנטליות של האדם המערבי שאינו יכול לזדהות איתה. רוב הדילמות שהיא מעלה נראות לו פשטניות והפתרונות ילדותיים", מסבירה גולדווסר, "זו כמובן קריאה שיטחית. כמובן שגם ריבוי התמונות המשולבות של האלים המצרים - אדם עם ראש נץ או מגלן או חיפושית - אינן תורמות. דברים מעניינים שקיימים במיתולוגיה זו אינם ידועים לצבור הרחב".
