שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "זה שמישהו היה בשטאזי, לא אומר שהוא רע"
    הוא היה עיתונאי בריטי שהתגלגל לקריירה מוזיקלית פרועה, עד שהופעה בברלין וקריאה מקרית בספר על משטר האימים של מזרח גרמניה סיקרנו אותו הולידו את "ילדי השטאזי" - ספר מתח שעוסק בתקופה הקומוניסטית האפלה והאנשים שחוו אותה. "זה הדהים אותי", אומר דיוויד יאנג בראיון. "בתור ילד בריטי לא ידעתי כלום על הצד ההוא של החומה"

    דיוויד יאנג הבריטי היה עיתונאי משועמם, שלא אהב במיוחד את הג'וב שלו, ובזמנו הפנוי ניגן בלהקת אינדי שלמרבה הצער גם לא היתה סיפור הצלחה מסחרר. יום אחד, כשעבד כמבזקן בבי.בי.סי, הוא העלה שיר של הלהקה שלו למיספייס (זוכרים? האבטיפוס של הרשתות החברתיות), השיר היה מחווה לאמן אינדי סקוטי בשם אדווין קולינס שבאותה תקופה החלים מאירוע מוחי. למרבה ההפתעה, קולינס עצמו ראה והתלהב, ובעקבות הדיאלוג זומנה להקתו של יאנג לסיבוב הופעות קצר בגרמניה. זה קרה לפני שש שנים בערך, והפך לחלוטין את עולמו של יאנג, שכבר מזמן לא יושב במשרדי הבי.בי.סי ומחפש את עצמו.

     

    כיום, לאחר הצלחת "ילדי השטאזי" (בעברית בהוצאת "פן" ו"משכל") הוא מחזיק בחוזה לשני ספרי המשך נוספים. בהתאמה, הלהקה שלו הוקפאה כמעט לגמרי. "קראנו לעצמנו The Candy Twins ואחר כך החלפנו את השם ל- Tender Objects, אבל למעשה מאז 2012 אנחנו כבר לא קיימים", מעיד יאנג בן ה-57.

     

    "ילדי השטאזי". מסע לתקופה אפלה
    "ילדי השטאזי". מסע לתקופה אפלה

     

    "רוב המקומות בהם הופענו אז היו במזרח גרמניה, לא רחוק מהגבול הישן עם המערב. זו היתה הפעם הראשונה שלי שם, ונדהמתי לראות עדיין ייצוגים של עידן מסך הברזל, ותוך כדי הופעות קראתי את "שטאזילנד" (אנה פאנדר, ראה אור בעברית ב-2012 בהוצאת "זמורה ביתן"). הספר היה למעשה ההשראה הגדולה שלי. בד בבד לקחתי קורס בתואר השני שלי בכתיבת ספרי מתח באוניברסיטת לונדון, ושם בעצם כתבתי את הפרק הראשון ברומן."

     

    בעקבות אותו סיבוב הופעות וההחלטה לכתוב את הספר, החל יאנג לבקר במזרח ברלין באופן די תכוף. "עשיתי כמה גיחות למטרת תחקיר", הוא מגלה. "ערכתי ראיונות עם אנשים שונים שחיו בתקופה, ושוב, בכל ביקור ראיתי עדויות של התקופה ההיא וזה היה מדהים בעיניי. בעבר, בתור נער, הייתי בצד המערבי של העיר פעם אחת וזהו. גם אני, כמו המון בריטים והמון אנשים בעולם, לא ידעתי בעצם כלום על מה שהתרחש תחת השלטון הקומוניסטי."

     

    "ילדי השטאזי" הוא לכאורה מותחן קלאסי שמתחיל במציאת גופתה של נערה המוטלת לרגלי החומה, אבל על החקירה של הבלשית מולר והשותף המייגע שלה משתלטת השטאזי – המשטרה החשאית המזרח גרמנית, שמתחילה לחבל בחקירה. השטאזי, שהוקמה ב-1950 בסינוף ישיר ל-ק.ג.ב. התעסקה הן בהחדרת סוכנים ומרגלים למערב והן בחיפוש וענישה (ללא משפט כמובן) של בוגדים מקומיים על בסיס רשת הלשנות ומודיעים. בשיאו העסיק השטאזי יותר מ-90 אלף עובדים ולא פחות מ-300 אלף מודיעים, וכמו אביו הרוחני ה-ק.ג.ב, הוא לא בחל בשום אמצעים.

    יאנג. רואה גם את הגרמנים כקורבנות (צילום: דייויד יאנג)
    יאנג. רואה גם את הגרמנים כקורבנות(צילום: דייויד יאנג)

    בעוד מולר ושותפה חוקרים את הרצח, המקרה הולך ומסתבך - השטאזי באמצעות המפקח יגר מציב להם כל הזמן גבולות בלתי אפשריים, כאלו שנועדו מראש להצר את צעדיהם. למעשה מרשים להם לחקור, אבל רק דברים מסוימים. מהר מאוד מתברר כי מתנהל פה מאבק כוחות גדול יותר בתוך השטאזי עצמו. כל זה כאמור מתרחש במזרח ברלין של 1975, עולם קודר, דכאני ומדכא, הנתון תחת שלטון טוטליטרי, ודומה כי אי אפשר ללכת ברחוב, או להיות בבית, או אפילו לחשוב לרגע – מבלי שהמון עיניים מציצות ורושמות אותך.

     

    "אתה יודע", הוא אומר בלהט, "כשהחומה נפלה ב-1989, ראשי השטאזי היו היסטרים וניסו לגרוס כל מסמך, ואת חלק מהם אפילו לקרוע ביד. ב-1995 שכרה ממשלת גרמניה חברה מומחית לשחזור מסמכים. הם עבדו על זה שנים, היו להם קרוב ל-300 שקים. היום כבר הכל עבר למחשב, אבל עדיין, לדעתי, יש המון דברים שלא ידועים לנו על התקופה, רק על ידי צירוף של מסמכים וסיפורים אישיים אפשר לבנות תמונה מסוימת."

     

    חוץ ממקרה אחד, בו הבלשית מולר ניצבת מול מבנה ששימש בעבר את המפלגה הנאצית, ואומרת שזה מעביר בה צמרמורת, דומה שהדמויות בספר לא חושבות או מתמודדות עם התקופה הנאצית. ובכלל, אין כמעט זכר לסיבה בגללה הן חיות תחת משטר סובייטי טוטליטרי. הטענה הזו קצת מקוממת את יאנג, כשהיא מועלה בפניו: "אני לא חושב שאני מסכים עם הקביעה הזו. עצם העובדה כי החומה כל כך נוכחת, והמזרח ברלינאים הגדירו אותה כמחסום אנטי פאשיסטי מדברת בעד עצמה. גם גוטפריד (בן זוגה של הבלשית מולר) מתעסק בזה כשהוא נתקל באישה ללא רגל. הוא מתאר לעצמו שזה בגלל המלחמה ההיא."

     

    בשנים האחרונות יצאו לא מעט ספרים, סדרות וסרטים שהציגו את הצד האזרחי הגרמני במלחמה כקורבן. יצירות כמו "הנפילה" בכיכוב של ברונו גרנץ גררו תגובות חלוקות. את יאנג ההשוואה הזו קצת מכעיסה: "אני לא חושב שהרומן הזה מתאים לקטגוריה הזו", אומר יאנג בתגובה, "אבל בהחלט ניסיתי לבנות את הדמויות שלי, לפחות את חלקן, ככאלו שמאמינות במשטר. אני לא מקבל את ההנחה שרק בגלל שמישהו עבד בשטאזי הוא היה רע. הבלשית מולר, למשל, היא דמות אנטי ממסדית. כמובן, חלק מהגרמנים היו גם קורבנות של המלחמה, אין ספק. וכמובן שאין בכך לערער כהוא זה על העובדה שהמשטר הנאצי היה אחד הנוראים ביותר שאי פעם התקיים".

     

    ולמרות כל אלה, אין לדמויות שום התייחסות לזוועות שנעשו בשמן, ולאלו שגרמו להן לחיות במשטר כה אפל.

     

    "קח את הבלשית מולר, לדוגמה, היא בשנות העשרים שלה ונולדה אחרי שהמלחמה נגמרה, לתוך מזרח גרמניה. זה מה שהיא מכירה, ושם

     גם לא ממש לימדו אותה היסטוריה. ואם כן לימדו, עשו זאת בצורה מאוד ספקולטיבית. הסקרנות האינטלקטואלית של מולר אמנם מופנית למערב, ולמערב גרמניה בפרט, אבל היא לא סקרנות היסטורית. היא קיבלה את העולם ככה, רק אחרי שהחומה נפלה אנשים בני הדור שלה התחילו להבין באמת את הנסיבות, וגם את ההיסטוריה".

     

    גם על הדור הנוכחי בבריטניה יש ליאנג דעה מבוססת: "תראה, אני חושב שגם אנחנו כבריטים צריכים ללמוד יותר מההיסטוריה, זה נשמע נדוש, אבל מדאיג אותי שלאנשים רבים סביבי אין עניין בהיסטוריה, יש לנו מזל כיום בבריטניה, תקופה ארוכה מאוד של שלום, אבל לדעתי זה מאוד שביר, ומנגד אי אפשר לנטור על דברים שקרו בעבר, זה לא בריא, למרות שאני מבין מהיכן זה בא".

     

    אולי אנשים פשוט מעדיפים ללמוד מההיסטוריה רק מה שנוח להם?

     

    "זה בהחלט נכון לגבי רובם, אבל התפקיד שלנו ככותבים, כסופרים, כהיסטוריונים וכאנשי תרבות, זה לא לוותר, אנחנו צריכים להמשיך להראות ולכתוב את מה שחשוב. מצטער אם זה נשמע נדוש, אבל לוותר זה הכי קל".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""זה שמישהו היה בשטאזי, לא אומר שהוא רע""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דייויד יאנג
    דייויד יאנג. נסיון להבין תקופה אחרת
    צילום: דייויד יאנג
    7 לילות
    מומלצים