רוסי מחפש אהבה ישראלית

בפועל, התנשקתי פעם אחת בחיי בגיל 19, ואתנשק בפעם השנייה רק לקראת סוף שנתי ה-22. היא תהיה אישה יפה, מבוגרת בכמה שנים, משכילה וחכמה ממני. היא תראה בי יופי שיהיה נשגב מבינתי, היא תחייך אל מול האופי המוזר שלי, היא תתאהב בי ולא תפחד להיחשף בפניי. בתמורה לאהבתה, אפרד ממנה בגסות כי היא רוסיה מדי בשבילי. וזאת לא היתה הפעם הראשונה שאעשה זאת. גם את לינה, ילדה יפהפייה בת 17 וחצי שהייתה הנשיקה הראשונה שלי, עזבתי מאותה הסיבה – "רוסיה מדי".

הרי אני כבר מזמן לא "רוסי", בעיקר לא "רוסי מסריח". אבל אז הייתי ילד עצוב בן 22, נואש למגע, נואש לאהבה, ועם המון שנאה כלפי ה"רוסי המסריח" שניסיתי לבער מתוך עצמי. נלחמתי בחוסר ביטחון כרוני והאשמתי את העולם האכזר בבדידותי וכאבי, וכל זאת בעודי זונח את האישה הראשונה שאהבה אותי. הקוקטייל הנחשק הזה היה מתובל בזעם על גזענות מדומיינת למחצה, פחד כרוני מדחייה, הלקאה עצמית והמון חוסר מודעות. פלא שהייתי לבד? השאלה היא איך הגעתי למצב הזה.

עזב אותה כי היתה רוסיה מדי בשבילו. מקס פריידין(צילום: אוסף פרטי)

אחד ממיליון

עליתי לארץ בתחילת שנות ה-90 בעלייה חסרת תקדים של מיליון אנשים. היה בכך משהו מאוד נוגע ללב - לראשונה בהיסטוריה, מדינה דרשה יהודים במקום להתנער מהם, קראה להם "לחזור הביתה". רק דבר אחד לא הובן כהלכה - לא היינו יהודים, היינו יהודונים, "ז'ידי". הוריי הגיעו לישראל כדי שאנחנו, שני ילדיהם, נגדל ללא השנאה והפחד שהוריי והוריהם וסביהם חוו על בשרם, שנאה שהחמירה לקראת סוף שנות השמונים ודחקה מיליוני אנשים אל מחוץ לארץ מולדתם.

ילדים בני שבע מקבלים את העולם כמו שהוא. הכוחות הפועלים נתפשים כקבועים, השנאה נהיית מציאות שמוצאת הצדקה. כך, במקום להתרעם ולהילחם, קיבלתי את השנאה והפנמתי אותה. החלטתי, כמו כל כך הרבה רוסים צעירים בני דורי, להפסיק להיות רוסי. חשבתי שאם אמחק את הכתם, אפסיק לדבר ברוסית, אזנח את חבריי הרוסים ואתרחק מהוריי, המכות והשנאה ייפסקו.

כדי להשלים את המהפך עלי למצוא לעצמי אהבה(צילום: Shutterstock)

מקס ורומן

כמקובל במשפחות בעלות אמצעים דלים, עברנו דירה פעמים רבות. החטיבה הייתה בצד השני של העיר, ושם גיליתי את המשמעות האמיתית של להיות לבד. השתקענו ברעננה, עיר עם מעט מאוד רוסים. בכיתה שלי למשל, הייתי הרוסי היחיד, מטרה נוחה. כיאה לילד חולמני ורגיש, התאהבתי עוד ביום הראשון של הלימודים. גם המכות התחילו די בהתחלה, אבל הייתי ילד חזק וכבר התרגלתי להילחם על מקומי. ההרס הפנימי שלי נבע מכך ששאר הילדים, אלה שמעולם לא הרימו יד או קיללו - עשו מאמצים כדי להתרחק מאנשים כמוני.

בלית ברירה נהיינו חברים. הוא התאהב באותה הילדה ויחד ישבנו בפינות הרחוקות של החטיבה וחלמנו על חיים טובים יותר. דיברנו בעברית קלוקלת, הדפנו את המכות ביחד, וכשהוא לא הגיע לבית ספר הייתי מפוחד וחשוף. בסופו של דבר, הוא עזב לבית ספר לקציני ים ואז, בגיל 18, לאמריקה. איבדנו קשר אך אני מקווה שהוא מצא את החיים עליהם חלמנו כשהיינו ילדים.

לאחר שנים של מאבק, נהייתי לוויין של תשומת לב. הייתי מהילדים שחגים סביב מעגלים חברתיים חסומים למחצה, מנסים לשכנע אנשים שאנחנו כבר לא רוסים, נואמים את הנאום המאוס שיש לכל רוסי – "אני לא דובר את השפה, לא רואה טלוויזיה רוסית, לא מכיר מוזיקה רוסית, בקושי מבין את הוריי".

המאבק בחומת הזכוכית שחצצה ביני לבין חברות ואהבה היה מתיש ומתסכל. יותר ויותר מצאתי את עצמי מסתגר בחדר המוזיקה, חולם בהקיץ ומתבונן בחיים הגועשים מתוך החלון. הרגשתי נחות ומכוער וידעתי בדיוק את הסיבה לכך. ואז הגעתי לצבא, שבו גיליתי מחדש את הגזענות האלימה. בעוד פצצות המרגמה נופלות סביב התומ"ת הלא ממוגן שלנו בהר דוב, הייתי בטוח שאמות לפני שאדע מגע שפתיים של אישה.

התכווצתי בין ארגזי התחמושת בעוד ההדף מרעיד את בטני, עוצר בכוח את הדמעות, בורח לתוך הדמיון. הרגשתי שהאהבה הייתה הישועה שנמנעה ממני וכעת, בעוד אנשים זועמים שמעולם לא פגשתי עושים מאמצים כבירים כדי להרוג אותי, התרעמתי על חוסר הצדק שבדבר. כיצד ייתכן שאני נלחם על חיי לפני נשיקתי הראשונה?! זה היה הזוי, אני זוכר את עצמי עוצם עיניים ומחכה לסוף.

כמה חלמתי להתקבל ולהיות חלק מהחברים בכיתה(צילום: shutterstock)

הצברית מהצבא

נראה שקופידון עצמו סדק את הכתף השמאלית שלי, כי עברתי לשלישות וביום הראשון במשרד התאהבתי במש"קית החינוך. שתי נקודות על מקוריות. היא היתה נערה יפה עם עיניים כמעט לבנות ופנים מחייכות תמידית. זה גם היה הטריגר לשינוי הגדול הראשון בחיי, הרגע בו הפסקתי להיות קורבן והתחלתי להילחם. ויעלי, היא הייתה מהות הכול - האהבה הגדולה לה חיכיתי כל חיי, התשובה לתפילותיי, הנוגדן לשנאה העצמית. צברית שזופה, חדורת מוטיבציה והמון אהבת ארץ. היא הייתה האהבה הישראלית עליה חלמתי מילדותי. אילו רק תתאהב בי, אילו רק תראה בי את הישראלי שטיפחתי כל השנים, אולי, סוף-סוף, אשלים את המהפך ואהיה מאושר.

אני כבר לא שם, שכנעתי את עצמי, היא רוסיה מדי. ההשוואה בינה לבין יעלי צרמה. נישקתי את לינה בעוד לשוני מנסה לכבוש טריטוריה כי ככה עשו בסרטים. יצאתי איתה לסרט, הסעתי אותה הביתה ומעולם לא התקשרתי אליה שוב. עבדתי קשה על מחיקת הכתם הרוסי מפניי, קשה מכדי לתת לאיזה ילדה רוסיה להרוס לי.

יעלי הייתה עתידי. המהלך אכן הושלם - הפנמתי סופית את הגזענות, החצנתי את השנאה שהרגשתי כלפי עצמי וכיוונתי את אהבתי הנואשת כלפי מישהי שמעולם לא ראתה בי אופציה רומנטית בכלל. שנה מאוחר יותר הוספתי את יעלי לרשימה המתארכת של האהבות הנכזבות. נרשמתי לאוניברסיטה, קיצרו לי את השירות בשבועיים והתחלתי את התואר יום לאחר השחרור.

מקס פריידין, בן 32 מרמת גן, סופר ותסריטאי, עובד כדייל אוויר באל-על. ספרו הראשון על העלייה הרוסית של שנות ה-90, עומד היום לגיוס המונים באתר הדסטארט.