אם אין משפחה, עושים סרטים
הבמאית היפנית המהוללת נאומי קוואסה ננטשה על ידי הוריה בצעירותה והיום כאישה בוגרת אין לה משפחה משלה, ואת החלל היא ממלאת באמצעות יצירת סרטים, כמו הדרמה המרגשת "אן". בראיון היא מספרת על ילדותה העגומה: "שיחקתי כדורסל ואז הופיע בפני אלוהי הקולנוע ושינה את חיי"
כשהבמאית היפנית נאומי קוואסה היתה פעוטה, הוריה נטשו אותה. "לא הכרתי את הורי ואין לי מושג מי היה אבא שלי", חושפת היוצרת המוערכת, בראיון שהתקיים במהלך פסטיבל הקולנוע במרקש. "אינני יודעת דבר על אבא, על אמא שלי אני יודעת קצת. לאחר שאמא ילדה אותי היא עזבה והשאירה אותי עם מישהי אחרת. אני משערת שאמא התחתנה מאז, עוד ארבע או חמש פעמים. אין לי מושג כמה פעמים ומה עלה בגורלה".
רגע לפני שנטשה והמשיכה הלאה, אמא של קוואסה הפקידה את גורל בתה הקטנה, בידי קרובת משפחתה, שחייה בעיר נארה. "זאת היתה מעין סבתא - דודה של אמא שלי שלא היו לה ילדים. היא ובעלה לא אימצו אותי רשמית, אבל הם גידלו אותי. שם משפחתי הוא השם של האישה שגידלה אותי, ופירושו נהר עמוק". קרובת המשפחה מתה לפני ארבע שנים, והיא העניקה השראה לגיבורה של "אן" - סרטה החדש של קוואסה שעולה לאקרנים בישראל השבוע. "כשאני מתבוננת בדמות הראשית שמזכירה אותה, הלב שלי רועד", מתוודה הבמאית.
קוואסה שתחגוג בחודש הבא את יום הולדת ה-47, מספרת כי ילדותה העגומה היא אחת מהמניעים שדחפו אותה להפוך ליוצרת סרטים: "הייתי עצובה, אבל הייתי חייבת למצוא את הדרך שתאפשר לי לראות שהחיים הם דבר חיובי. שיחקתי כדורסל ואז הופיע בפני אלוהי הקולנוע והוא אמר לי שאני חייבת לעשות סרטים, וזה שינה את חיי ועולמי".
להיסטוריה הפרטית שלך יש השפעה על סוג ועלילת הסרטים שאת עושה?
"כן, אפשר למצוא את ההיסטוריה האישית שלי בסרטים שלי - רוב הנושאים בהם הם עוסקים, סובבים סביב המשפחה. הסרט הראשון שלי היה סרט תיעודי, שעסק במסע החיפושים אחרי אבא שלי , אותו לא פגשתי בסוף. הפכתי לבמאית. כדי שאוכל לספר את סיפור החיפוש הזה".
את החלל המשפחתי ממלאת קוואסה ביצירת סרטים, לא בילדים. "אצלי כל נושא המשפחה הוא כל כך חסר מזל - ולא אין לי משפחה משלי, אבל אני חיה בדרך כזו שאני מנסה לחוש שיש לי", היא אומרת.
עד היום, סרטיה של קוואסה לא הוצגו מסחרית בישראל, וטוב שנמצא המפיץ האמיץ, שהואיל להביא לכן את "אן", היפה והרגיש, והעז לחשוף אותנו בפני יצירתה. הסרט מסתמך על ספרו של דוריאן סוקאוה (ששיחק באחד מסרטיה של קוואסה). עלילתו עוסקת בסנטארו, גבר (מסטושי נגאסה) המנהל דוכן למכירת דוריאקי, פנקייקים יפנים קטנים, הממולאים באן - ממרח מתוק המיוצר משעועית אדומה. יום אחד, מתייצבת בדוכן טוקו בת ה-75 (השחקנית הנפלאה קירין קיקי), ומבקשת לעבוד כטבחית במקום. סנטארו מהסס וחושש תחילה להעסיק אישה מבוגרת, שאף סובלת מבעיות בידיים.
אבל אחרי שסנטארו טועם את האן האלוהי שטוקו מתקינה, הוא נפעם וממהר לשכור את שירותיה, ולהחליף את המילוי התעשייתי הקנוי שהוא מקבל מגוף חיצוני, באן תוצרת בית, שנעשה מדי יום. הקשישה מלמדת אותו את סודות ההכנה, כולל להקשיב לסיפורים שמספרת השעועית האדומה בעודה מתבשלת, ותוך כדי אנו נחשפים לסיפורים של סנטארו וטוקו, ולעבר הכואב שלהם, ולפצעים שעדיין מדממים. "בכוחה של האמנות לחנך על ידי קבלה והבנה של האחר", סבורה קוואסה. "הדבר החשוב ביותר שנבין שהאנשים שונים אחד מן השני ויש דרכים וצורות חשיבה שונות ולא להשוות אחד לשני".
לא רק אוכל, קוואסה יודעת איך לצלם ולביים. בסרטיה, הטבע תופס מקום נכבד, והיא מפליאה ללכוד אותו. "יפן חוותה לא אחת אסונות לאומיים נוראים כמו הצונאמי, שכמעט נטלו את חיינו. הטבע הוא כוח גדול מאתנו, שאיננו יכולים לשלוט בו ואנחנו מקבלים את זה ומכבדים אותו, בגלל שהטבע הוא כמו אל, שאנחנו רוצים לחיות אתו ביחד ואנחנו חולקים איתו את חיינו ואת הדרך שאנו אמורים לחיות בה. הטבע הוא גם גורם שבדרך שקטה מגן עלינו".
ב"אן" את שמה דגש על ניצת הדובדבן המרהיבה.
"הסאקורה - פרח הדובדבן - מוכר ביפן כפרח לאומי, פרח מקודש, זהו פרח חשוב מאד ליפנים והוא פורח רק שלושה ימים בשנה - כך שבאופן כללי, העצים הללו מתוכננים ביתר השנה לאותם שלושה ימים. זה יוצר רגע מאד רגשי ואנשים רוצים ומקווים שהפרח הזה יפרח ושלושת הימים הללו יזהרו, וזו גם הסיבה שעשיתי את הסרט הזה. עצי הדובדבן במלוא פריחתם מזכירים לנו מוות. אני לא מכירה עץ אחר שפרחיו פורחים בצורה כל כך מרהיבה, רק כדי שהפרחים יישרו בצורה כל כך מפתיעה".
קוואסה היא הבמאית היפנית המפורסמת ביותר מחוץ לארצה, ומסתבר שהדרך לתהילה בארצה אינה פשוטה כלל וכלל. "ביפן קשה במיוחד להיות במאית, בעיקר כשאתה חי בכפרים או בפרובינציות", היא מדווחת, "ביפן נשים אמורות להתחתן, ללדת ילדים ולהישאר בבית כדי לטפל בהם. זו דרך מחשבה מאד מקובלת וכך נשים אמרות לנהוג. כיוון שאני במאית שעושה סרטים, זה סוג של שבירת הכללים, ודווקא בגלל שזה לא מקובל - אנשים רוצים לדעת מה אני עושה ולהכיר את הקולנוע שלי. זו הסיבה שאני עובדת כל כך קשה, כותבת את התסריטים שלי, וממשיכה את הקרירה שלי כבר 25 שנה".
העבודה הקשה השתלמה עבור קוואסה, והיא הפכה לבת בית בריביירה הצרפתית. קברניטי פסטיבל קאן אוהבים את סרטיה המהורהרים, הפיוטיים, והמסוגננים. סרט הביכורים העלילתי שלה "Suzaku" זכה ב-1997 בפרס מצלמת הזהב , וכעבור עשור, סרטה "The Mourning Forest" עוטר בפרס הגדול של חבר השופטים.
"אן" התחרה בשנה שעברה במסגרת מבט מסוים - המסגרת השנייה בחשיבותה של קאן. גם השנה, קוואסה תגיע לפסטיבל היוקרתי שיתרחש בחודש הבא בפעם ה-69, על תקן נשיאת חבר השופטים של הסרטים הקצרים. "אני נהנית לשפוט - אני מגלה משהו חדש בכל יום כשאני צופה בסרטים המתחרים, וזה נהדר. לפני כמה שנים נמניתי על חבר השופטים של התחרות הרשמית של קאן, יחד עם סטיבן ספילברג. אנשים אמרו שהוא ואני שונים לגמרי ולא נסתדר, ואז לאחר הפסטיבל אמרתי שחשבנו בדיוק אותו דבר - אולי לא על הכל, אבל במרבית המקרים חשבנו אותו דבר".
אחרי שקוואסה תשוב מקאן למולדתה, היא תשקוד על סרטה החדש, שגם בו מהדהדת האוטוביוגרפיה העצובה שלה. "זהו סרט מסע על אופניים", היא מדווחת, "המסע מתחיל בעיר מגוריי נארה ומסתיים באיי שיקוקו, שמשם מגיע אבי. הסיפור לא קשור לאבא שלי, אבל בחרתי את המקום הזה. זהו סרט על הרפתקה של אנשים מאד נורמליים, אנשים שהגיעו למשהו בחיים שלהם והם לומדים דרך המסע, דבר נוסף על חייהם. אבל כמו כל הדמויות בסרטים שלי, תמיד יש להם איזו שהיא בעיה".
