האגדה על ערן זהבי / טור

הם ניגשו אליו אחד-אחד. דור מיכה היה הראשון, גל אלברמן השני, ואז עדן בן-בסט וטל בן-חיים תפסו מקום בתור. כל אחד העניק לערן זהבי חיבוק עוטף במיוחד, כזה שמגיע רק אחרי הישג נדיר.

עוד על השיא של זהבי ב-ynet ספורט:

הם, השחקנים, יודעים שזכו להיות חלק מהעונה הכי גדולה של שחקן בישראל, אבל לברכות ולנשיקות יש במקרה הזה ערך גדול אפילו יותר – זהבי לא רק שבר שיא אלמותי. השער האחרון שלו עוד יתברר כזה שיכריע את האליפות.

האיש מספר 1. ערן זהבי(צילום: ראובן שוורץ)

זה היה השער הכי פחות "זהבי" במראה שלו – לא בעיטה קטלנית כמו בשער הראשון, לא אחת המספרות המפורסמות – אבל כן השער הכי זהבי בווינריות שלו. קלאסי. זהבי, כמו מלך אמיתי, לא סתם שובר שיא אלא עושה את זה בצורה הכי דרמטית וחשובה שיש: ברגע האחרון, במצב שוויון, כשאנשים ביציעים כבר מיואשים. שער שמציב את הקבוצה שלו במקום הראשון בתום מחזור לראשונה מזה 112 ימים. יש יותר זהבי מזה?  

כל המרכיבים האלה, השיא, הסימבוליות שבעלייה לפסגה, והמשמעות החשובה על העונה כולה, הופכים את הרגע למכונן עבור מכבי, ועבור זהבי עצמו, ממש כמו אותו ניצחון בדרבי שהכוכב הכריע באותה תוצאה.

שחקני מכבי עמדו בתור כדי לברך את זהבי(צילום: ראובן שוורץ)

בכל פעם שכתבו השנה על ניסים אלמליח, ששיאו נשבר, הזכירו את כובע הברט שהיה תמיד על ראשו. נוסטלגיה. סיפורים של פעם. איזה סוג של אגדות יספרו על זהבי בעוד 50 שנה? במרכזן לא יהיה משהו שאינו בעיטה לשער, לא הפיו-פיו יעמוד בראש הזכרון. עיקר האגדה לא יהיה סיפורים נלווים. מספיק וידיאו, רצף שערים של העונה הגדולה ביותר שידע שחקן ישראלי עם הדגשה של השעון בראש המסך בכל פעם שהביא ניצחון בשניות הסיום.

בדיעבד נדמה שזהבי בנה את הדרמה לכל אורך המשחק. הוא הגיע לכמות עצומה של מצבים והחמיץ, כאילו הכין את הרגע, רצה להפוך אותו למיוחד יותר. לזכותו צריך לומר שלכל אותם מצבים הגיע בזכות עבודה שלו, אותה תנועה מפורסמת ללא כדור. יש סיבה שזהבי הוא השחקן שמקבל את הכדור במצב טוב לכבוש. הוא עצמו הסיבה.

מכבי ת"א נראתה כמו יחידה מגובשת(צילום: ראובן שוורץ)

עכשיו, בצדק, כל הדיבור הוא על זהבי, ומגיע לו, אבל הבשורה החשובה יותר עבור אוהדי מכבי ת"א (למה שזהבי עושה הם כבר חצי התרגלו) היא שברוב המשחק האלופה נראתה כמו קבוצה נפלאה, אחת מחוברת שיודעת מה היא רוצה מעצמה, לפחות התקפית. המחצית הראשונה שלה הייתה מהמרשימות שנראו בשנים האחרונות: משחק בנגיעה, תחכום במסירה, לחץ אפקטיבי. 

הציב את אותו הקישור. פיטר בוס(צילום: ראובן שוורץ)

בהפסקה תיכננתי עם עצמי על מה אכתוב במידה שהמחצית השנייה תהיה זהה. מכבי הובילה 1:2 וזהבי עמד בשוויון עם אלמליח. הרעיון היה להבהיר שדווקא ביום בו זהבי הגיע ל-30 שערים, הסיפור הוא המשחק הקבוצתי השלם של מכבי, שהולך ומשתכלל תחת פיטר בוס. זו הייתה מחצית של הכל חוץ מהופעה של איש אחד.

כדורי העומק של אלברמן (איזו מסירה בשער הראשון) וחאריס מדוניאנין חתכו את קו ההגנה של בית"ר שוב ושוב. התנועה של זהבי וטל בן-חיים ללא כדור הייתה מעולה. השילוב באגף ימין בין דור מיכה (ערב אדיר שלו) ואלי דסה היה מתואם ומתוחכם. למכבי מגיעות הרבה מחמאות על המשחק הזה, אבל בסוף, כרגיל, זהבי מעל כולם, גם כשכולם טובים.

פיטר בוס החליט להמשיך עם מרכז קישור שכולל רק את אלברמן ומדוני אנין, וברוב המשחק הם החזיקו את האמצע מעולה מול דוד קלטינס, קלאודמיר ודן איינבינדר, אבל בשער השוויון השני היה אפשר לראות את הרכות והבעייתיות שצצה לפעמים כשחסר עוד שחקן עם אופי הגנתי. הבלמים של מכבי משכו שמאלה לכיוון הכדור ודסה נשאר לבד עם שני בית"רים. מדוניאנין היה השחקן שאמור לעזור בסגירה, הוא היה מטר משם, אבל הבוסני התנהל לאט וניקיטה רוקאביציה כבש.

מכבי ספגה 17 שערים במשחקי הבית העונה ורוקאביציה כבש 5 מהם, מדהים. האוסטרלי היה קרוב להפוך ליקיר העיר באר-שבע, אבל בסוף בית"ר נשארת עם פחות נקודות בפלייאוף העליון מאשר סכנין ורעננה. עד אותו שער של רוקאביציה מכבי הציגה משחק התקפה חכם ומרשים ופתאום, סוג של הלם, רק לכמה דקות בודדות שנראו קצת כמו הפועל באר-שבע בשבת האחרונה: יותר מדי בכוח, פחות סדר.

במקרה כזה יש רק שחקן אחד שיכול להציל את כולם ולא משנה מה קורה על המגרש. שחקן שאין לאף קבוצה אחרת, הווינר הגדול ביותר שידע הכדורגל הישראלי. ווינר שזוכה עכשיו להכרה רשמית, לחותם, שכנראה לא יימחק לעולם.