"הנהג הישראלי אינו מפלצת"

פעם בכמה שבועות, בעקבות גל מקרי נוסף של תאונות דרכים קטלניות, שבה התקשורת לעסוק בתחום הנורא הזה. מעניקה לו כותרות ראשיות.וטיפול צפוי ושבלוני: שוב מאשימים את הממשלה באוזלת יד ורגל, עוד פעם פונים למנכ"ל ההוא מהעמותה ההיא שדורש כמו תמיד להוסיף ניידות ומצלמות שממילא לא הוכחו כמסייעים לכלום למעט קופת המדינה.

(צילום: עמית שאבי)

שוב מראיינים בני משפחה של קורבנות שדורשים באופן מובן ענישה חמורה יותר וכמו תמיד – משרד התחבורה אינו עונה. ואם כן, בעיקר מסביר שהמצב למעשה הרבה יותר טוב. וכולם, ללא יוצא מהכלל, יודעים לדקלם שהאשם הוא ב"נהג הישראלי". הגיוני, כי הרבה יותר קל לחפש את המטבע מתחת לפנס.

אחרי הכל, לפי תיאורים כתובים ומשודרים המרחפים בין היתר ברשתות חברתיות, ובעיקר אלה שנשלפים אוטומטית מפיהם של קציני משטרה ב"זירת התאונה" כשעוד לא סיימו לפנות את הגופות, מדובר בסוג של מפלצת. כזו שעם הקפה הראשון בבוקר מפנטזת על העונג שיזומן לה בכביש בתוך דקות: דריסה של הולך רגל אקראי במעבר חצייה, מחיצה של רוכב אופניים על השוליים, אולי דחיקה של רוכב אופנוע אל גדר ביטחון קטלנית. מן חיה כזו שמזמזמת לעצמה "איזה בוקר כיף" לפני שהיא מארגנת עוד תאונה נוראית.

האמת היא שאף נהג, גם עבריין תנועה מועד חסר אכפתיות ומתנגד סדרתי לחוק וסדר, אינו יוצא לכביש כדי לדרוס, להרוג, לפצוע ולפגוע. תשאלו חוקרים, עורכי דין, ואפילו אנשי משטרה שאינם מחוייבים לדקלם מסרים מול מיקרופון מזדקר של ערוץ חדשות כלשהו - ברוב הכמעט-מוחלט של תאונות מעורבים נהגים נורמטיביים. חלקם הגדול ללא הרשעות בעבירות תנועה.

אז למה בכל זאת עדיין נהרגים בכבישים 350 ישראלים מדי שנה? ומדוע יש אצלנו עליה רצופה במספר ההרוגים כבר מספר שנים בניגוד לסטטיסטיקה העולמית?

כדי להבין טוב יותר היכן הבעיה הגדולה שלנו, חשוב לזכור שכ-50% מכלל ההרוגים מתחילת השנה הלכו ברגל או רכבו על דו-גלגלי. רבע מההרוגים הם הולכי רגל, שיעור כפול ויותר מהמקובל במדינות מערב אירופה. רבע נוסף הם רוכבי קטנועים, אופנועים, אופניים רגילים או חשמליים. עכשיו, כל כלכלן מתחיל יודע שאם רוצים להשפיע ולשנות מגמות ונתונים, חייבים להתמקד במספרים הגדולים. במילים אחרות: אם יצטמצם מספר הנפגעים בקרב הולכי רגל ורוכבי דו-גלגלי, בהכרח יירשם שיפור ניכר בנתון הכללי של נפגעי התאונות.

ואם כמוני, גם אתם נוהגים לא מעט ומסתובבים לא אחת ברגל, ברור לכם מדוע יש מספר רב כל כך משני מגזרים אלה. בפשטות, אלה משתמשי הכביש ששומרים פחות מכולם על חוקי התנועה. הלכה למעשה, אצל רובם החוקים אינם מוכרים כלל. עבור הולכי הרגל, מעברי החצייה הם סתם גרפיטי על הכביש. רמזור אדום? אלמנט עיצוב אורבני. מתי ראיתם הולך רגל, שלא להזכיר ילד עם ילקוט על הגב, מביט שמאלה, ימינה ושמאלה לפני שהוא חוצה את הכביש? וזה במקרה שהם אינם מנותקים מהסביבה בעזרת אוזניות.

רוכבי אופניים? אללה ירחמו. ילדים בני 10 מרכיבים ילדים בני 8 על מדרכות, בין משאיות כבדות ואוטובוסים על הכבישים, ללא הפרעה או אכיפה, ללא קסדה או הדרכה הורית. תמרורי עצור? זכות קדימה? רמזורים אדומים? כללי תנועה? לא היה ולא נברא. רוכבי אופניים חשמליים מצייתים לרמזור אדום בצומת? הצחקת אותם.

ומה באשר לקטנועים ואופנועים? לטעמי, תרבות רכיבה עבריינית כמו שקיימת בישראל, לא תראו בשום מקום בעולם. עקבו פעם במבט אחר רוכב קטנוע או אופנוע, בעיר או מחוצה לה. בכל 500 מטר, ואולי פחות, הוא מבצע עבירת תנועה חמורה.

האנרכיה בכבישים וגרף הנפגעים העולה מצטרפים אצלנו לאווירה כללית של התרסקות משמעת, חוק וסדר ציבורי. אבל אפשר לנסות ולתקן. למשל, במקום כל הקמפיינים הלא יעילים שמממן משרד התחבורה, אפשר לנסות ולאמץ משפט אחד פשוט מהמקורות: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". והמשמעות כאן ברורה - האחריות על שמירת החיים מוטלת לפתחו של האדם עצמו, ולא אחרים. לא על נהג שאולי יעצור לפני מעבר חצייה (ואולי לא); לא על אספלט שימנע מרוכב החלקה (ואולי לא); לא על נהג משאית שאולי יראה רוכב עוקף מימין לצדו (ואולי לא).

אולי אני נאיבי, אבל נדמה לי שהטלת אחריות על אדם עשויה לשכנע אותו להיות אכן אחראי על עצמו. למנוע ממנו לחצות כביש לא פנוי. לא להכנס לצומת באדום, לא לרכוב על אופניים בכביש מהיר ללא ליווי הולם. כשאנשים יתחילו לקחת אחריות בוגרת על החיים שלהם עצמם, אולי יהיה טוב. אחרת, יהיה רע יותר.