אילנה ברנשטיין: משחקי מציאות על הסכין

"ימי ראשית", ספרה החדש של הסופרת אילנה ברנשטיין בודה סיפור אהבה בין דמותה הפיקטיבית של המחברת לבין זו של החוקר עודד מנדה-לוי - דמות מציאותית לגמרי."במובן זה הוא אינו שונה ממה שעושה הספרות מאז ומעולם", אומרת ברנשטיין. "אך בניגוד לספרות הפיקשן המפגישה בין דמויות ספרותיות ובניגוד לספרות הנון-פיקשן המפגישה בין דמויות בשר ודם, הספר מפגיש במציאות הסיפורית שתי דמויות, זרות זו לזו, הקיימות במציאות"

"ימי ראשית" חותר תחת הנרטיב המסודר והרציף המוכר מהספרות הריאליסטית. במקום זה, הוא מציע נרטיב קטוע, מרובה חורים, לא-יציב. במקום לזהות את הסיפור איתי, בבחינת המחברת המוסרת את סודה, מציע הספר את השפה, את המודע הלשוני ואת הלא-מודע הלשוני. בכך הוא מבקש להצטרף לטקסטים ספרותיים ששמו לעצמם למטרה לבחון את גבולות הדמות הספרותית, לסדוק את עריצותו של הנרטיב, ולערער על מעמד המחבר/ת. הספרים שבחרתי להציג הם רומנים המודעים לעצמם, החוקרים, בין השאר את אופני הסיפר. לפנינו חמישה ספרים שהתמודדו עם שאלות פנים-ספרותיות אלה.

"טריסטרם שנדי", מאת לורנס סטרן

"אורלנדו", מאת ורג'יניה וולף

"אורלנדו", שפורסם ב-1928, הוא לכאורה רומן ביוגרפי על דמות מציאותית. אלא שאותו אציל אנגלי חי כארבע מאות שנה, ובנוסף לכך בהיותו בן שלושים החליף את מינו ונעשה לאישה. נשאלת השאלה מיהו אורלנדו? דמות פנטסטית המשמשת את וולף לחקירת המיניות ולהצגת הפער בין המינים, כמו גם הנזילות שביניהם, ואגב כך להעמיד במבחן את מאפייני הכתיבה הנשית אל מול זו הגברית, או שמא מנצלת וולף את דמותו של אורלנדו על מנת לטלטל את מוסד הביוגרפיה המתחייב להציג תולדות חיים סדורים ולהפגין נאמנות היסטורית בלעדית. כך או כך, או כך וגם כך, מן המשורר הגרוע שהיה בתחילה הוא מתגלה ככותבת טובה למדי בהמשך, ומכל מקום – אפשרית. בהקשר של "ימי ראשית" אציין כי אורלנדו היה משועבד לאהבה ו"נגוע באהבת הספרות" הן כקורא/ת הן ככותב/ת. כתיבה ואהבה הם צמד חמד היסטורי רב-מעללים.

"החיים הוראות שימוש", מאת ז'ורז' פרק

פרק. פירוק והרכבה(עטיפת הספר)

"טרוֹפּיזמים", מאת נטלי סארוט  

הוא אמנם יצא לאור כבר ב-1939 אך לאחר שהודפס מחדש ב-1957 זכה "טרופיזמים" לתשומת לב הראויה לו ונקבע כמבשר הרומן החדש. האנטי-רומן (כפי שכינה אותו ז'אן פול סארטר) הצנום הזה, מחזיק עשרים וארבעה קטעי פרוזה קצרים שכל אחד בנפרד וכולם יחד אינם מתלכדים לכדי סיפור כלשהו או אמירה. הקטעים תרים אחר אותן אינטראקציות דרמטיות סמויות מן העין המתקיימות בין אדם לזולתו, דווקא במצבים השגרתיים ביותר. הם שוברים את הרצף הסיפורי ומתערבבים בו, אינם מצייתים לסדר היררכי, מתערבים ברצף הסיפורי ומאפשרים ללא-מודע הלשוני לתפוס את קדמת הטקסט. 

ספר האלף-בית, דן צלקה, (הוצאת חרגול)

גם "ספר האלף-בית" שיצא לאור ב-2003, ומהווה מעין ביוגרפיה של צלקה, מכפיף את עצמו למבנה מגביל לכאורה כמו אצל פרק. אך דווקא הלקסיקון, השרירותי מטבעו, המזמין סדר ורצף מאפשר לכותב המנסה לארגן את חייו לכדי טקסט לשְבור את הנרטיב הלינארי בהיצמדו לעריצות האלפביתית של האינדקס, ובכך להקדים את המאוחר, ולאחר את המוקדם. כמו כן הוא מאפשר לו לפרוע את הסידור ההיררכי של האירועים ולהעמיד טקסט שאינו אלא אפשרות של ביוגרפיה. נדמה כי דווקא משום כך ניתן להכיר את דן צלקה ולהתקרב אליו ככותב וכאדם יותר מכל ביוגרפיה טלאולוגית.

צלקה. מופתי

צפו בקדימון שיצר יהלי קורן ל"ימי ראשית":

ספרה של אילנה ברנשטיין, "ימי ראשית" ראה אור לאחרונה בהוצאת "בבל"