צאו לי מהרחם ודי לשאול אותי על נכדים!
ההורים שביקשו מהרווקה "להפסיק עם הכלב ולהביא להם נכד אמיתי", דרך נהג המונית שלא הבין למה אנשים מתחתנים אם לא בשביל ילדים, ועד המוכרת החצופה מהמעדניה. נדמה שבישראל זה לא משנה באיזה סטטוס את, הרחם שלך הוא עדיין כלי לאומי שיש לבחון, לצקצק ולרחם עליו
התפקיד הממלכתי שיש להבאת ילדים לעולם הופך אותה מהחלטה אישית ופרטית להחלטה קולקטיבית, ומכיוון שכך – גם להחלטה שבה מותר לכל אחד להתערב ולחוות את דעתו. קחו את העובדה שישראל היא מדינה מעודדת ילודה, הוסיפו את החוצפה הישראלית ואת התחביב הלאומי להתעסק בענייניהם של אחרים, וקיבלתם מציאות שבה לכל אחד יש לגיטימציה להיכנס לכם לרחם ולהסביר לכם מה אתם צריכים לעשות איתו.
"אנשים רוצים נכד בשביל להשוויץ"
תחת התנאים האלה, אין פלא שתקופת החגים היא מאד מורכבת לאנשים רבים. המפגש עם המשפחה, עד כמה שיהיה משמח, מלווה לעיתים בשלל שאלות פולשניות שעיקרן הוא מתי כבר תעשו ילדים.
כך למשל מתארת שירן, רווקה בת 35, את ארוחת החג הצפויה לה: "ההורים בטח יתנו דוגמאות של בנות של חברים שלהם 'שהן שמנות ומכוערות' ואפילו להן כבר יש שני ילדים, ויספרו לי אגדות על חברים דמיוניים שלהם שאמרו שאני כל כך יפה אז איך עוד לא חטפו אותי. ואם אזכיר את הכלב שלי אז אבא שלי יאמר 'תפסיקי עם הכלב הזה ותביאי לי נכד אמיתי'".
את עצמתו של הלחץ לילדים כמאפיין מאד ישראלי ממחישה נעמה (32), בת לאם ישראלית ולאב ממוצא הולנדי, המתגוררת באמסטרדם עם בן זוגה מזה שנתיים. "אמא שלי שולחת לי במייל עובדות על פריון עם ספירה לאחור, ומזכירה לי שאחרי גיל 35 יהיה לי קשה להיכנס להריון. סבא שלי אומר לי שעד שאני לא מתחתנת ומביאה נכדים הוא לא יבוא לבקר. במשפחה ההולנדית, לעומת זאת, אף אחד לא מלחיץ. העיקר שאהיה מאושרת. רק הישראלים נכנסים לי לרחם, והמקומיים בכלל לא".
מדוע למעשה מופעלים לחצים כה גדולים מצד המשפחה? נעמה מסבירה: "כל האחיות של אמא שלי הן סבתות אז גם היא רוצה, וכל מה שאני שומעת זה שלהיות סבתא יהפוך אותה למאושרת. אני בעצם רק אמצעי עבורה". דניאל (31), שגם עליה ועל בעלה מופעלים לחצים של המשפחה, מרחיבה: "אנשים רוצים נכד כדי להשוויץ. יש תחרות סמויה בין אנשים והם כל הזמן משווים 'הנכדים שלי הם כאלה וכאלה', 'לבת שלי יש כך וכך ילדים', ומשוויצים שהנכד שלהם טוב יותר. זה המשך של התחרות שקיימת בין אמהות 'אה, הילד שלך כבר זוחל? אז שלי כבר מטפס'".
"בשביל מה התחתנת אם לא בשביל לעשות ילדים?!"
אם הלחץ המופעל על רווקים (ובעיקר על רווקות) הוא גדול, הרי מרגע שזוג מתחתן נשלפת הארטילריה הכבדה באמת. ישנה קלישאה, שכמו מרבית הקלישאות הפכה לכזו בגלל שהיא לרוב נכונה, שזוגות מתחתנים בשביל לעשות ילדים. לכן מרגע שזוג מודיע קבל עם ואולם אירועים שהוא ממסד את הקשר, הוא עשוי לקבל תזכורת לכך שעליו להמשיך ולקיים את חלקו בעסקה, שחתם עם המדינה והחברה כולה.
מאיה היתה נשואה במשך שבע שנים, עד שהחליטה בגיל 34 להיות אמא: "היתה תקופה שכבר לא יכולתי להיות עם ההורים שלי לבד כי הכל הרגיש כמו פצצה מתקתקת וכל שיחה הובילה לשאלת הילדים. זה מה ששבר אותי בסופו של דבר, רציתי שפשוט יניחו לי בשקט. ומילא ההורים, אבל מה עם המוכרת בסופר השכונתי, ששאלה פעם את בעלי אם אנחנו מנסים להיכנס להריון ולא מצליחים? סה"כ זה מאוד הגיוני, '300 גרם פסטרמה רומנית, בבקשה' דורש את המעבר לשלב הבא בקשר בינינו".
על הלחץ מצד כל עובר אורח מספרת גם אלינור (33), הנשואה מזה שנתיים וחצי ללא ילדים. "זה בכל פינה ובכל מקום, ובעיקר מאנשים שלא קרובים אלי דווקא. במונית בדרך לשדה התעופה שאל אותי הנהג אם יש לי ילדים, וכשאמרתי לו שעוד לא הוא צעק עלי: למה את מחכה? אין לך יותר מדי זמן לבזבז. בשביל מה התחתנת?".
נראה שעצם הנישואין כאקט שמעביר את הזוגיות ממשהו פרטי של שני אנשים אל המרחב הציבורי, מספקים לגיטימציה לכל דכפין להביע את דעתו. בכך אותם זרים משמשים כמכשיר לסנקציות הדרושות כדי להחזיר לתלם את הזוג ששכח את "תפקידו".
כמה ילדים זה מספיק?
מי שחשב שעם מילוי הציפיות והולדת הילד ישיג לעצמו שקט תעשייתי, עמד במהירה על טעותו וגילה שהלחץ אינו מפסיק לאחר הילד הראשון. לדנה (31) יש ילדה בת שנתיים וחצי וטוענת שכולם מרשים לעצמם להגיד משהו.
"זה בא משכנים, חברים, לקוחות... אין מישהו שמרגיש לא בנוח, ועושה רושם שהסרט הנע של 'ילד שכבר יודע ללכת זה סימן שצריך שוב להתעבר' הוא משהו שמקובל מאוד על כולם. אבל אישה נאלצת לבחור אם היא אמא ועקרת בית או שהיא עצמאית עם קריירה וחיים, ואני נגד הבחירה הזאת. כרגע זה מרגיש כאילו שאם יהיו לי פחות ילדים יהיה לי יותר זמן להשקיע גם בעצמי ובעסק שלי וגם במשפחה".
"הסביבה מאוד מערבת את עצמה בעניין הזה. שכנים תופסים אותי ואומרים לי: 'נו יאללה, את בפיגור' או 'נו מתי עוד אחד?' ו'יאללה דנהלה... להתעבר'. רוב האנשים עושים את זה מתוך מחשבה שזה לטובתנו ושהם יודעים הכי טוב, אבל אתם אף פעם לא יודעים מה עובר על הבנאדם. אולי אנחנו מנסים כבר שנתיים ולא הולך? אולי אנחנו בכלל בתהליך של להיפרד או להתגרש? זה לא נכון במקרה שלנו, אבל איזה מין הרגל מגונה זה להיכנס לתוך החיים הפרטיים של מישהו אחר, בלי הזמנה?".
את ההשלכות השליליות של הנטייה להתערב בקצב הרבייה של אנשים אחרים מתאר יובל, שניסה במשך חמש שנים להביא ילדים לעולם יחד עם אשתו עד שהצליחו. "הכניסה של אנשים לרחם היא חסרת רגישות. פעם, באירוע משפחתי, שמו לאשתי יד על הבטן בדיוק אחרי שקיבלנו תשובה שלילית. במילואים היה בחור ששאל אותי כל פעם 'מה איתך? אתה לא רוצה ילדים?' ואחד אחר שאמר 'מה, אתה יורה חצים ריקים?' כן! בדיוק! לקח לנו שנתיים לגלות! איך עלית על זה?!".
הלחצים המופעלים על א.נשים שעצרו אחרי ילד אחד הם לעיתים קשים מאלו המופעלים על זוגות ללא ילדים, בגלל שהמסנגרים מגייסים לטובתם גם את טובת הילד. אם בחרת שלא לעשות (בינתיים או בכלל) ילדים את אישה רעה, אבל אם בחרת לעשות ילד אחד הרי שאת גם אמא רעה. "אומרים לי שאני אגואיסטית ולא חושבת על הילדה שלי", מספרת רותם, אמא גאה לילדה בת ארבע וחצי.
"פעם מישהו הביא אותי לדמעות כי הוא שיחק על הצד של אמא נוראית, שאני לא חושבת עליה שתהיה בת יחידה ותהיה לבד. העניין הוא שאני מודעת לחסרונות ובכל זאת עשיתי את הבחירה שלי, כי עדיף אמא שמחה לאחת מאשר אמא בדיכאון לשניים, ואנחנו פשוט חושבים שילד שני לא יבוא לנו טוב".
אם ילד אחד הוא סימן לילדים נוספים, אז כמה ילדים זה מספיק? אולי שניים? אורן (35), מספר שדווקא לאחר הולדת הילד השני הופעל עליו ועל אשתו מכבש לחצים אדיר. "כל מי ששומע שהילד השני כבר בן שנה תוקע באופן אוטומטי את המשפט הדבילי 'נו, הגיע הזמן לעוד אחד. אתם חייבים שלשה לפחות, הגדול יגדל את השלישי'. וכשאני אומר שאני ממש לא מעוניין בעוד אחד כי לא תהיה לי סבלנות אליו, לא יהיה לי כסף לגדל אותו ואין לי זמן באופן כללי, אז תמיד אומרים 'טוב, תחכו כמה שנים ואתה תראה שאתה תרצה'".
לפנייה לכתב/ת 
