שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כולם ידעו ואף אחד לא אמר מילה
    ילד שגדל במשפחה אלימה מאמין שכך העולם נראה ושאצל כולם זה אותו הדבר. גם אם הוא מגלה שיש עולם טוב יותר, הוא חושש שאם יתלונן הוא יפגע בהוריו ויהרוס את המשפחה - לפיכך חלה על כולנו חובת דיווח כדי לפרוץ את קשר השתיקה, למנוע מצבים כאלו ולהגן על הילדים

    בשיתוף מיזם מהל"ב

     

    חמישה חודשים שכבה מורן דנמיאס בת ה-3 בבית החולים כשהיא מחוסרת הכרה, הסיבה היתה התעללות קשה שעברה מצד בן משפחתה. אחרי חמישה חודשים, בפברואר 1989, נפטרה. בחקירה התברר שמשפחתה הקרובה ידעה על ההתעללות הקשה, אבל בשל פחד מאותו אדם אלים, רוצח, לא דיווחו על כך.

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    אחת השאלות שמעסיקה את כולנו היא האם ניתן למנוע מצבים של פגיעה והתעללות בילדים, או לכל הפחות לעצור את המקרים הללו, למנוע את החמרתם והישנותם. לשאלה זו יש חשיבות רבה דווקא בימים אלה שבהם אנו עדים למספר גדל והולך של מקרי פגיעה והתעללות בילדים, כפי שמלמדים הנתונים בתחום.

     

    • בשנת 2014 דווחו לשירותי הרווחה כ-50,000 מקרים של חשד להתעללות, הזנחה וסיכון של ילדים (זאת לעומת כ 16,000 מקרים בשנת 1995).
    • בשנת 2014 נפתחו 3,895 תיקים במשטרה בגין עבירות כנגד קטינים במשפחה (זאת לעומת 1,509 מקרים בשנת 1998).
    • בשנת 2014 נפתחו 131 תיקים בגין השארת ילד ללא השגחה ונטישת ילד, לעומת 101 תיקים כאלה בשנת 2005.
    • בשנת 2015 כמעט שני שליש מהילדים בגיל 12-18 נפגעו פעם אחת או פעמיים מבריונות ופשיעה ברשת.
    • בין השנים 2003 ל-2014 התרחשו בישראל 65 מקרי מוות של ילדים בתוך המשפחה עקב רצח, הריגה, גרימת מוות ברשלנות והזנחה. כשני שליש מהם היו ילדים מתחת לגיל 4.

     

    נתונים אלה, מתוך השנתון הסטטיסטי "ילדים בישראל 2015" של המועצה לשלום הילד בסיוע מכון חרוב, מלמדים כי ילדים חשופים לפגיעות מסוגים שונים, אף בתוך התא המשפחתי שלהם.

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    לאנשים אין מוטיבציה לדווח על התעללות

    "כשאדם יודע על ילד שחולה בסוכרת, או אדם רואה שמישהו פורץ למכונית של שכנו - יש לו מוטיבציה לדווח. לצערי, כשזה מגיע להתעללות בילדים, לאנשים אין את המוטיבציה לדווח", מסבירה ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י - האגודה לזכויות הילד, העוסקת בתחום עשרות שנים.

     

    הסיבות לכך רבות: "אם ניקח, למשל, את הילד שנפגע, הוא פוחד לדווח, או צעיר מדי ואיננו מבין שלא כך אמורים להיראות חייו, לפעמים הוא מתבייש במה שעושים לו, לעיתים קרובות הוא לוקח את האחריות וחושב שהפגיעה מגיעה לו, ומכיוון שכך אין לו סיבה לבקש עזרה", מסבירה ד"ר צימרין.

     

    "אם נתייחס לאדם הפוגע, שבמקרים רבים זה ההורה, הוא איננו מדווח מכיוון שלפעמים הוא חושב שהוא עושה את הדבר הנכון, לא פעם שמעתי מהורה 'היכו אותי כדי שאהיה בן אדם, ולכן אני מכה את ילדי'. לעיתים הוא פוחד, הוא יודע שהוא עושה משהו לא בסדר, אבל הוא לא רוצה ללכת לבית הסוהר. יחד עם זאת, אני יכולה לציין ש-20% מהפניות לאל"י הן של הורים פוגעים.

     

    הגורם הנוסף שיכול וצריך לדווח זה מישהו מהצד, למשל: חבר, שכן, עובר אורח, אבל, אומרת ד"ר צימרין, אנשים חוששים, הם לא רוצים להסתבך, רוצים להישאר ביחסים טובים עם השכנים, או שהם אומרים לעצמם שזה לא עניינם, והם לא באמת בטוחים שזה מה שהם ראו ו/או שמעו וכדומה.

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    גם אנשי מקצוע, אגב, שמחויבים לדווח, לא רוצים להסתבך, כפי שמספרת ד"ר צימרין: "קרה כבר מקרה של מישהו שהגיע אלינו אחרי 15 שנה של טיפול אצל פסיכולוג שלא העז אפילו להעלות את שאלת ההתעללות, משום שלא רצה להסתבך ולהגיע למצב שבו הוא יצטרך להעיד בבית משפט או במשטרה."

     

    ומה לגבי אנשים שעדים להתעללות אך אינם מדווים, ובדיעבד בעת חקירה, אומרים שלא ראו ולא שמעו דבר? "אנשים רואים, אבל לא מאמינים", מסבירה ד"ר צימרין. "לעיתים, התופעה נראית כל כך לא אנושית, שהם אומרים לעצמם 'לא יכול להיות שמה שראיתי זה הדבר הנכון. בטח הבנתי לא נכון', או שהם פשוט לא רוצים להיות מעורבים."

     

    חוק חובת הדיווח

    מה ניתן לעשות כדי להציל את ילדים אלה שנפגעים בתוך המשפחה שלהם בחדרי חדרים לרוב מבלי שאף אחד ידע? האם ניתן לעצור את הפגיעות הללו?

     

    מדינת ישראל נדרשה לשאלה זו, כאמור, בשנת 1989, עם מותה הטראגי של מורן דנמיאס בת ה-3 מטבריה. מורן מתה כתוצאה מההתעללות האכזרית והממושכת של דודה, שנעשתה בנוכחותם חסרת האונים של הוריה. על אף שההתעללות נמשכה חודשים ארוכים, הסובבים – בני משפחה, שכנים, מטפלות בגן טענו כי הם "לא ידעו, ראו או שמעו דבר".

     

    מותה עורר שאלות קשות: איפה היו קרובי משפחתה, שכניה, אנשי החינוך, רופאים, אחיות, עובדים סוציאלים ואחרים? מדוע לא נמצא אף לא אדם אחד שידווח לרשויות הרווחה או למשטרה על דאגה או חשש לגורלה? שאלות קשות אלה המריצו את אנשי המועצה לשלום הילד, אנשי מקצוע וחברי כנסת ליזום הצעת חוק שתצמצם את הסיכוי להישנות מקרים דומים.

     

    כך הובא תיקון מס' 26 לחוק העונשין, סעיף 358א-368ח. תיקון זה מוכר גם בשם "החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע". אחד הסעיפים המרכזיים בחוק זה קובע את 'חובת הדיווח' על ילדים נפגעי התעללות.

     

    "כשבאה חובת הדיווח היא ישבה בדיוק על זה", אומרת ד"ר צימרין. "זה כבר לא לשיקול דעתך אם לדווח או לא, אתה חייב לעשות זאת, והיה ולא דיווחת, יש את העונשים הקבועים בחוק. והחובה הזו היא אישית, כלומר אם מורה רואה או חושד (אפילו לא חייב לראות מספיק שתחשוד), הוא אינו יכול להסתפק בהעברת המידע לממונה, חובתו האישית לדווח - וזה אחד היתרונות הגדולים של החוק.

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    גם ילדים מדווחים

    המדווח השכיח, כפי שעולה מהנתונים באל"י, הוא דווקא אדם קרוב לנפגע, אך לא בהכרח מהמשפחה. שכן, חבר, לעיתים גם עוברי אורח שמכירים.

     

    "היה לנו דיווח של שכן מבניין אחר ששמע בכי מדירה כלשהי והתקשר לדווח, וכשהמשטרה פרצה את הדלת מצאו שם ילד בן 3 שהוריו נסעו לחופשה באילת והחליטו להשאיר אותו לבד בבית, עם מזון שיספיק לו, אך ללא השגחה", מספרת ד"ר צימרין, ומוסיפה כי "ישנם גם דיווחים מבני משפחה, כמו סבתא שמדווחת ומבקשת להישאר אנונימית. היא מתלוננת בפני הילדים שלה, אך הם לא מקשיבים לה והנכד שלה סובל."

     

    כפי שצוין, 20 אחוז מהפניות הן של אנשים פוגעים, "אנשים מתקשרים ואומרים 'עשיתי את זה ואני יודע שזה לא בסדר, אני מבקש עזרה'", אומרת ד"ר צימרין, ובעיניה זה אחד ההישגים הגדולים שאל"י הצליחו להשיג - להעלות את המודעות לנושא אצל הפוגעים, "אנחנו אומרים להורה שאנחנו שומעים אותו, ואנחנו לא שונאים אותו אלא רוצים לעזור."

     

    גם בני נוער מדווחים, ואפילו ילדים. "בתחילת דרכנו לא כל כך האמנו שילדים ידווחו, אבל באחד הקמפיינים שלנו, שלחנו סימניות עם מספר הטלפון

    שלנו לבתי ספר, ובטעות הגיע משלוח לילדים בכיתה א', ואז הבנו שההנחה שלנו היתה לא נכונה, ילדים מדווחים, כבר מגיל 6. אמנם דיווח לא מלא, אבל יש הרבה סיפורים כמו ילד שהתקשר וסיפר שאביו מכה אותו בחגורה, הוא ספר שהוא לא מפחד מהחגורה, אלא מהאבזם וממה שהוא עלול לעשות לו. אצל בני נוער, אגב, יש הבנה הרבה יותר גדולה והם בהחלט מדווחים, אם הם יודעים שיש להם מסגרת מתאימה לדיווח, הם עושים זאת." 

     

    אל תפחדו - דווחו (אפשר באנונימיות)

    חובת הדיווח קובעת כי כל אדם שיש לו חשד סביר כי קטין או חסר ישע נפגע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לשירותי הרווחה או למשטרה. מטרתה של חובת הדיווח היא לפרוץ את קשר השתיקה לנוכח התופעה של פגיעה והתעללות בילדים בתוך המשפחה, ולמנוע מצבים שבהם ילדים נפגעים בחדרי חדרים, בתוך הבית פנימה, על ידי הורה או אדם שהם נמצאים באחריותו או בהשגחתו, מבלי שהדבר ייוודע לגורם חיצוני.

     

    הדיווח יכול להיות אנונימי, "אם ניתן לאנשים את היכולת להישאר אנונימיים, יהיו יותר דיווחים", אומרת ד"ר צימרין. "הפחד בהחלט מובן, ולכן מצד אחד, מאד חשוב להתחיל את התהליך ולהריץ אותו, ומצד שני, באותו הזמן להגן על המדווח ולהבין את הצד שלו.

     

    קראו את מכתבה המרגש של מטפלת שהשתלמה בקורס אודות דיווח

     

    "באל"י אנחנו מאפשרים לדווח בעילום שם, אנחנו רק מבקשים את שם המדווח כדי שאם נזדקק למידע נוסף, נוכל לפנות אליו שוב. אבל השם עצמו נשמר באל"י ואנחנו הופכים להיות המדווחים - זה תפקידנו וכך מקבלים את הטוב משני העולמות, המדווח לא נמצא בסכנה וזה שדיווחו על מצבו כבר נכנס לתהליך של יציאה ממעגל ההתעללות."

     

    עובדות שחשוב לדעת על חובת הדיווח:

    • חובת הדיווח מוטלת על כל אדם בגיר!
    • מי שלא מדווח על חשד לפגיעה בקטין או חסר ישע בידי האחראי עליו עשוי לעמוד לעונש פלילי.
    • האחריות על אנשי מקצוע היא מוגברת, ולפיכך העונש המוטל עליהם הוא רחב יותר מזה המוטל על אזרח רגיל.
    • החוק מחייב לדווח על חשד סביר, שאינו צריך להיות מוכח. המדווח אינו נדרש להוכיח התעללות או לדעת עליה בוודאות. הדיווח הוא בעקבות חשד, והוא אינו אלא בקשה לבדיקה מקצועית.
    • כל מי שמדווח בתום לב מוגן חוקית מכל תביעה פלילית או אזרחית נגדו.
    • החוק מחייב לדווח גם על פגיעות שנעשות בילדים במוסדות ובמסגרות חינוכיות, אם על ידי הצוות ואם על ידי ילדים אחרים.
    • עוד מחייב החוק לדווח על פגיעות מיניות בין אחים.

     

    לנוסח מלא של חובת הדיווח לחצו כאן .

     

    חובת הדיווח קבעה לראשונה שהתעללות בילדים במסגרת המשפחה או על ידי אחראי אינה עניין משפחתי פנימי, אלא תופעה שאסור לחברה להשלים עמה. היא הביאה לסיומה של תקופה ארוכה של התכחשות לקיומה של תופעת ההתעללות בילדים בישראל.

     

    הנתונים מראים באופן ברור כי החוק סייע רבות להגברת המודעות הציבורית לתופעה של התעללות בילדים. הראיה לכך היא שיעורי הדיווח אשר עלו מאז חוקק החוק ועד היום בצורה מדהימה.

     

    אז האם נוכל למנוע התעללות בילדים? קרוב לוודאי שלא לחלוטין, החוק אינו מונע התעללות בילדים, אך הוא עוזר לאתר את הילדים הנפגעים ובזמן ולהגיש להם עזרה לפני שהדברים יגיעו לכדי פגיעה חמורה ואף מוות.

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    למי ניתן לפנות על מנת לדווח על חשד להתעללות בקטין?

    • שירותי הרווחה במקום מגוריכם 166
    • קו חירום של משרד הרווחה 118
    • המועצה לשלום הילד 02-6780606
    • אל"י - האגודה להגנת הילד, קו מצוקה 6935*
    • אל"י – האגודה להגנת הילד (קו מצוקה להודעות טקסט בלבד) 054-2949596
    • משטרה 100

      

    "זה לא ייגמר עד שנדבר" הנו מסע הסברה למניעת התעללות בילדים בשיתוף מיזם מהל"ב, המועצה הלאומית לשלום הילד ומכון חרוב, ונועד להעלות את המודעות לתופעת ההתעללות בילדים, על מנת להילחם בה ולסייע לשמור על בטחונם של ילדי ישראל


     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כולם ידעו ואף אחד לא אמר מילה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים