אני רק שאלה
על שלוש חברות דיברה התורה — חכמה, תמה וזאת שאינה יודעת לשאול מה שלומי
חזרתי הביתה עצבנית. על שלושה סוגי חברות דיברה התורה — חכמה, תמה וזאת שאינה יודעת לשאול מה שלומי. היא פשוט מוציאה אותי משלוותי. שאלות אחרות היא דווקא כן יודעת לשאול. למשל, מה יהיה איתו, מתי כבר יתייחס אליה, ואם היא באמת נראית צעירה לגילה.
אני מסתכלת עליה, איך היא שמה קצוץ על העולם ומתפעמת. מבינה שאין שום סיכוי שהפגישות שלנו ייפסקו, גם אם תמשיך לא לשאול מה שלומי לנצח. היא פשוט יצור מרתק להכעיס. למרות שהיא מרתיחה את דמי וגורמת לי לתהות מי אני בכלל, עבורה, עבורי. האם אני חברה שלה? הכותל שלה? כדור הרגעה? ולמה בעצם אני מתעקשת לא ללמוד את המנגנון שלה וממשיכה לענות לה תשובות בהרחבה, למרות שהיא גם ככה לא תקשיב למה שאני אומרת בחיים? מה שכן, חברתי שאינה יודעת לשאול מה שלומי מעוררת אצלי תמיד איזו תגובה. בעיניי זה תמיד עדיף על אנשים שסתם משעממים אותך למוות.
חברתי שאינה יודעת היא פלא עולם, כי לעולם לא נגמרים לה הכוחות לעייף אחרים. הכל כשר על מנת להגיע לאושר. אבל אושר הוא הרי לא מקום שמגיעים אליו בריצה בכלל. יש לי פתגם כזה על המקרר. "יש אנשים המחפשים את האושר, כמו אדם המחפש את משקפיו שנחים על קצה אפו..." למה היא תמיד מחפשת את המשקפיים שלה דווקא על אפים של אחרים?
עכשיו גם אני רצוצה ומוחלשת. התעייפתי, מה לעשות. אין גם מצב שאצא כבר להליכה בים הערב. ושוב פיסה ממני מונחת באפסון, למענה. לא פשוט להתרוצץ סביב הנפש הכל כך מורכבת הזאת במעגלים שעתיים, ועוד תוך כדי בליסה של פחמימות באבן גבירול. למה תמיד חייבים להיפגש בבתי קפה? לראות ולהיראות, כשאפשר פשוט להקשיב באמת?
"אחחח... טוב לשאוף קצת אוויר אגזוזים עירוני וניחוח אפטר־שייב גברי אסור", ככה היא אומרת. "היה חשוב שנפגשנו".
שוב היא יצאה מחוזקת. שוב מתנצלת על כך שלא הצלחתי להשחיל מילה. אני לא מאשימה אותה באמת בכלום. בינינו, עכשיו כשקצת נרגעתי אפשר להודות, זה לא היא, זו אני. יש לי נטייה לשתוק לידה ולהוציא את כל הקריזה רק אחרי שאנחנו נפרדות, בבית, על נועם האומלל. לה אני אומרת ש"לא נורא. לפחות הגענו להחלטה סוף־סוף. רגע... הגענו להחלטה?" והיא עונה: "לא. אבל בזכותך התחזקתי יותר בהחלטה שאסור לי עדיין להחליט כלום".
נכון, מתסכל לתת עצות טובות למישהו שלא באמת מתעניין בתשובה שלך. חברתי שאינה יודעת לשאול מה שלומי, היא מסוג הנשים שמדברות אל עצמן דרכך. מצלצל לכם מוכר? מכירים בטח את אלו שזורקות שאלות לחלל החדר, רק כדי לשמוע את עצמן.
כל שיחה שלי ושל חברתי שלא יודעת לשאול עוסקת גם בכיבוי שריפות. תמיד הכל בוער אצלה, דחוף וקריטי, ומרוב שהחיים שלה קולניים היא בקושי שומעת אותי. לכל פגישה שלנו אני מביאה איתי פק"ל בכיס שני אדוויל. היא מיגרנה. אבל היא המיגרנה האהובה עליי בעולם כולו.
מפתיע להיזכר שחברתי שאינה יודעת לשאול מה שלומי, נולדה עשר שנים לפניי. היא פשוט החליטה להישאר תינוקת. לינוק לנצח, גם ממני, ואני מצידי מרעיפה עליה אהבה אמהית, למרות שיכולתי להיות אחותה המאוד צעירה מאבא אחר. היא ערפדית של תשומת לב. לא־מתבגרת בפרינציפ שפיתחה יכולת־על מעוררת השראה — להתעלם לגמרי מכל מה שאחרים חושבים עליה!
צודקת, זה פשוט לא רלוונטי, נורא מעכב ובדרך כלל גם לא נכון!
ובזמן שהיא מתעלמת מהדיבורים, היא מגיעה להישגים מדהימים במעשים. חברתי שאינה יודעת היא למעשה בחורה ממש־ממש שווה. מגשימה חלומות, נוסעת בעולם, קוראת כל שבוע שלושה ספרים, ועל הדרך גם מספיקה לשאוב אותי בכיף שלה.
אם העולם נחלק לשואבים ומטעינים ומה שביניהם, היא השואב הכי משוכלל בשוק. רק מיליונרים יכולים להרשות אותו לעצמם. סוג של שואב אבק מפלצתי כמו שרופא האלרגיה שלי הציע לי לקנות החודש, משהו כמו 30 אלף שקל (הצחקת אותי!), אחרי שאובחנתי כאלרגית לקרדית האבק.
אי־אפשר באמת לכעוס על האישה הזאת. למרות שהיא מרגיזה נורא, כי יש בה קסם שמעודד סלחנות. מה היא אשמה שהראש שלה תלוי בעננים? עם מבט עפיפוני כזה ותמימות מקסימה, איך אוכל להאשים אותה בכלל במשהו? זה לא נס שהיא אמא לארבעה ילדים?
לפעמים בא לי לצרוח עליה: "הייי! אולי שכחת לרגע, אבל גם לי יש דילמות, פחדים, חלומות לשתף אותך בהם. למה אף פעם אין לך זמן א־ליי? מתי לאחרונה קנית לי מתנה? או שאלת אותי איך א־ני מסתדרת עם מורכבות החיים?"
אבל בכל פעם שעולה בי מין עלבון, על כך ששוב היא לא ידעה לשאול, נועם מחזיר אותי לקרקע. מערכת היחסים שלנו היא באמת הדדית. אני הרי לא יכולה לשרוד שבוע בלי לחטוף עליה קריזה, קצת מכורה ללכעוס עליה ולהתאכזב ולקוות שמחר זה ישתפר. זה הרי לא היא, זו אני שצריכה ללכת לטיפול. איך זה שקשה לי לסבול אותה ואני לא מסוגלת בלעדיה בו זמנית? נועם אומר שיש כמה גברים שמתארים ככה אהבה לאישה.
חשבתי לכתוב את הטור הזה כדי לספר לה על כל מה שהחמיצה ב־20 השנים האחרונות. בזמן שהיא דשה שוב ושוב באותו רומן בלתי אפשרי מימי המנדט, אני כבר הספקתי להתחתן, להתגרש, ללדת, לבנות בית חדש, להוציא אלבום, לקבוע הופעה ראשונה בקיסריה, לקחת את הבן שלי לרופא סיני, לעשות לייזר בבית השחי, לרדת 30 קילו, לעלות 40, לרדת 20 ולגלות שאני אלרגית לא רק לאבק, אלא גם לחתולים ואליה.
זה סוד קסמו של הקשר שלנו, אהובתי המעצבנת. הדחף שלי לשנות את העולם פוגש את ההתעקשות שלך לא להשתנות לעולם, וכך נוצר מין פלונטר אינסופי ומסעיר. שתינו לא נוכל לצאת ממנו. שתינו גם לא באמת רוצות שמשהו ישתנה בדינמיקה. אולי בעצם טוב לנו ככה. את, שכל חייך חיית בצל של מישהו אחר, השתחררת משם החוצה וצמאה עכשיו לאור הזרקורים, ואני, שדי מתאים לי לבלות קצת מאחורי הקלעים, באגף התמיכה הטכנית. שותות קפה אחת לשבוע.
את שואבת, אני נשאבת, אבל תמיד אוהבת אותך כל כך. באמת. למרות ובגלל הכל. יותר מכל חתול בעולם.
