אמא יצאה לחל"ת

התמזל מזלי, וכל הכוכבים בשמיים התיישרו, כל הפיות התכנסו וכל המפרגנים פרגנו והתאפשר לי לצאת לחופשה בת 18 ימים בקנדה וארצות הברית לביקורי משפחה שלא ראיתי כבר כמה שנים טובות. לבד. ללא בן זוגי ובנותיי (בנות 4 ו-8) כן, כן. לבד. זה הרגע לקלל בלב, או בקול אבל תזכרו שקארמה היא כלבה כך שהאחריות עליכם.

עוד בערוץ הורים:

- פסח משפחתי: אטרקציות בכל הארץ

- אמא, אני רוצה להוריד שערות

- 10 דברים שאמהות שונאות לשמוע

בשבע השנים האחרונות בעיקר למדתי, וככל שהשנה האחרונה התקרבה לסופה והתואר הנכסף כמטפלת הגיע לסופו בדם יזע ודמעות הרגשתי שאם לא תגיע ההפסקה בקרוב אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להרגיש אני. הרגשתי שלאט לאט אני מאבדת את הזהות שלי כאביגל ומתפקדת בכובע אמא, בת זוג ומטפלת ללא הרף.

זה ממש קורה, כל הטוב הזה

זכיתי בבן זוג מפרגן, כן, ללא טיפת ציניות. ובכל פעם שהוא ראה אותי מתחילה לשקוע הוא פתח במסכת עידודים. "עוד קצת אביגל, עוד קצת ותוכלי לנשום לרווחה, לקחת הפסקה ולחזור לעצמך. "האמנתי לו ויום אחד הוא פשוט אמר שהוא קנה לי כרטיס. לפסח. פשוט כי זה הכי הגיוני, הוא יהיה בחופשה מהעבודה ואני אוכל להיות רגועה יותר בטיסה. כל כך הגיוני האיש שלי ומכיר אותי היטב.

והבנות? כבר הספיקו להבין שבמשוואת הורה בחו"ל בתוספת המשפט אני אתגעגע שווה המון מתנות, זה אבא לימד אותן. והן חכמות הבנות שלי אז כבר חודש אני מקבלת בקשות למתנות. לפני הטיסה האחרונה של האיש הוא לימד את הגדולה לשלוח מיילים וקיבלתי הבטחה ממנה על דיווח יומי.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

כל הכביסות כובסו (סתם כי אני נחמדה), שוריינו סוללות של שמרטפיות לשבוע הקרוב, כל המשפחה התגייסה ואפילו הדבקתי פתקיות בארונות הבגדים שלהן להתמצאות קלה. כי לא משנה כמה אני אומר שאני משחררת אני די חולת שליטה.

אז הנה, הצעד הראשון מלווה בחששות, התרגשות, היסוס, אומץ וקולות רקע. 18 ימים, ללא אחריות קיומית על הסובבים אותי, רק על עצמי. להגיע מנקודה א ל-ב בזמן וזהו זה פחות או יותר. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולצאת למסע. לנסות ולגלות איך זה מרגיש להיות אמא בחל"ת, איך זה לחיות בלי המהות שמגדירה אותי במשך 18 ימים.

הרי אני אמא, האם אני עדיין אמא כשהן לא לידי? ואיך ארגיש לא לשמוע את המילה אמא במשך כל הזמן הזה? הרי הממוצע השעתי נע בין 30-120 פעמים, תלוי אם שתיהן בבית באותו הזמן. והחששות של מה יגידו? את מי זה בכלל מעניין מה אני עושה בחופשה שלי? וכמה כבר אפשר לכתוב על העובדה ששתיתי קפה חם ואף אחת לא התפרצה לי אל השירותים או המקלחת? הרי באיזשהו שלב אצטרך לגעת בנקודות קצת יותר עמוקות בנוגע להורות שלי.

ואם אתגעגע?

האם יש לי את האומץ לעמוד מול הדברים שאגלה על עצמי במהלך המסע? האם אצליח לשמור על האותנטיות (שונאת את המילה הזאת) של תוכן היומן או שאתפתה לשפץ ולייפות את המציאות, להשתיק את הקולות שיעלו בי? ומה יקרה אם אתגעגע? ומה יקרה אם לא אתגעגע בכלל? מה כל זה יאמר עלי? זה מפחיד וכל כך מרגש בו בזמן.

המזוכיסטית שבי חוככת ידיים בתאווה בעודי משליכה את כל מנגנוני ההגנה שלי אל הרוח. תוסיפו למשוואה את העובדה שמעולם לא כתבתי יומן מסע, או יומן (סליחה מכל חברי הילדות שקנו לי יומנים אישיים והם סיימו את דרכם כספרי איורים) ובכלל מפלס החרדה עולה. מזוודה אחת, תיק גב אחד ואביגל אחת עם התחלה של התקף חרדה קטנטן.

18 ימים ללא הילדות והאיש, מעניין מה יהיה בסופם. ולכל מי שתוהה, כן, עדיין יהיו לי מגבונים בתיק.

ומה ילדים זוכרים מהדברים שההורים עושים עבורם? צפו:

הכותבת היא אמא לשתי בנות ומטפלת ברפואה סינית עתיקה