הצד האפל של הווטסאפ
קבוצת העדכונים המלהיבה הפכה למקום שבו הבנתי איך שיח שקרי התומך בטרור יהודי הופך לגיטימי. והשתיקה מטרידה
ההודעה שקיבלתי בווטסאפ בפברואר נשמעה מבטיחה: "אני מנהל קבוצה ביטחונית מסווגת בשם 'צופן מצ"ב'. הקבוצה מורכבת מבעלי תפקידים בשירותי הביטחון והחירום מכל התחומים, קציני נפגעים, אנשי תקשורת בכירים, מזרחנים מדופלמים וראשי ערים ומועצות אזוריות. מטרתנו היא לייצר באמצעות דיווחים של אנשי ביטחון ותקשורת 'אמבטיית מידע' לטובת החברים בקבוצה... לכבוד הוא לי ולחברים שתיקח חלק פעיל בקבוצה". בשיחת טלפון אמר לי: "הכי חשוב שזה בלי פוליטיקה. רק דיווחים נטו".
הסכמתי ושמחתי לגלות בקבוצה עיתונאים עמיתים, קצינים ושוטרים ודוברי גופים שונים. מאז הוצפתי בהודעות: הקבוצה פעילה מאוד ומספקת פִיד בלתי נגמר של הודעות דוברים, צילומים ומידע בתחומי הביטחון השוטף והמזרח התיכון, לפעמים גם מידע חסוי. זה תמיד מעניין. חלק מהמידע, לפחות בנושאים שבהם אני בקיא, מדויק.
אלא שככל שנקפו הימים התחלתי לחוש פחות ופחות נוח. בין ההודעות שורבבו רבות בעלות גוון פוליטי ימני קיצוני. אירועים פליליים באזורים ערביים בתוך המדינה סווגו כ"מחבלים בלב ישראל" ובלטה הנטייה להמיר את המילה פלסטיני ב"מחבל".
התברר שהקבוצה הזו היא במה ל"תנועת חוזרים להר", שמטרתה בנייה מחודשת של בית המקדש והריסת המסגדים. בדצמבר הפיצה התנועה חולצות עם איור של בית המקדש נבנה תוך שכלי הנדסה כבדים מחריבים את אל־אקצה, עם הכיתוב "פינוי פסולת". לא ניתן להגזים בפוטנציאל הנפיצות של מעשים אלה.
גם בשב"כ חשבו כך, ובערב פסח המליצו לאלוף פיקוד העורף להוציא צווי הרחקה לפעילי ימין, ובהם יו"ר התנועה רפאל מוריס, לאור מידע שהם עומדים לשחוט גדי על ההר. ומה בקבוצת "צופן"? שם נאמר כי "הצווים נמסרו ללא משפט בלי הוכחות וראיות". לאחר מכן ניתנה במה ארכנית להגיגיהם של מוריס ופרקליטו איתמר בן־גביר. בהמשך סוּקר בתמונות מסעו של הגדי המסכן, שהוברח מתחת לאפם של המשטרה והשב"כ, להר הבית.
אחד ממפעילי הקבוצה הציף אותה גם בהודעות מטעם "חוננו", עמותת ימין קיצוני המעבירה כספים לטרוריסטים יהודים, כמו עמי פופר ואנשי מחתרת "בת־עין". "חוננו" הכריזה מלחמה על חוקרי השב"כ וערכה מסע דה־לגיטימציה נגד הארגון, בטענה השקרית שהוא מענה ילדים. עורכי דין מטעמה מייצגים את המואשמים ברצח בדומא ואת מאיר אטינגר, האידיאולוג שלהם.
כשפניתי למנהל הקבוצה וביקשתי שישאירו אותה חפה מפוליטיקה, הבנתי שאין עם מי לדבר. התפלאתי שאף אחד מהעיתונאים האחרים, שלא לדבר על הדוברים
של גורמים ממשלתיים החברים בקבוצה, אינו מוחה על כתבי הפלסתר המפורסמים שם נגד השב"כ והמשטרה. ביום שישי האחרון, כשבקבוצה הודיעו שרפאל מוריס "בדרכו לירושלים להקרבת קרבן הפסח למרות צו ההגבלה", הגיב אחד מהמשתתפים ואמר כי "ההודעה הזאת מעמידה את כל חברי הקבוצה במעמד מסוכן על אי־דיווח פשע". מנהל הקבוצה השתיק אותו. זה כבר היה ממש מרגיז. כתבתי ש"לא מדובר רק בהודעה חד־פעמית אלא בדיווח קבוע מפי קבוצות בעלות גוון פוליטי מובהק" ומחיתי נגד הבמה הניתנת ל"חוננו".
התגובה לא איחרה לבוא. שורת מנהלים וחברים התגוללה עליי. המרצע יצא מן השק כשאחד מהמנהלים כתב: "אנחנו קבוצה בגוון ימני, אז לא מתאים לנו כאן שמאלנים ועוכרי ישראל. ביי־ביי לך אדון רונן". אחר כתב: "תצטרך לשנות את דעותיך. להפסיק לחיות בשקר. ולהתחיל לאהוב יהודים". ושלישי הוסיף: "העונש שאני גוזר עליך זה לפרסם בעיתון סליחה ולהביע חרטה. אתה יכול להוסיף שיצאת אידיוט...". מאוחר יותר הוסיף: "אתם עוד מעט זן נכחד. אתם מביאים ילד מקסימום שניים. והם גדלים ועוזבים את הארץ. עוד 20 שנה, אתם היסטוריה. בינתיים אלוהים בצד שלנו".
העניין האישי, כמובן, לא חשוב. המסקנות הרחבות חשובות ועגומות למדי. הראשונה, הימין הקיצוני עושה שימוש בטכנולוגיה ובמדיה החדשה כדי להחדיר מידע ומסרים מטעמו לגורמים מקצועיים, ממלכתיים ותקשורתיים בכיסוי של חומר מודיעיני וחדשות שוטפות. השנייה, השיח שהיה עד לפני שנים אחדות לא־לגיטימי לחלוטין וקבור רחוק מחוץ לגדר - תמיכה בטרור יהודי, מלחמה בשב"כ באמצעות עלילות ושקרים, לגיטימציה לפרובוקציות שעלולות להצית תבערה באזור - הופך בחסות קבוצות הווטסאפ והתלות של אנשי תקשורת בהן ללגיטימי ואפילו רצוי.
והשלישית: שאחיי גיבורי התהילה, העיתונאים, שותקים כגדיים העומדים להיות מוקרבים בהר הבית. כמו בקבוצה, כך בעולם שבחוץ: רובם מעדיפים שלא לפצות פה מול אנשים שמטרתם המובהקת היא לסתום את הפה לכל מי שלא חושב כמוהם.
לפנייה לכתב/ת 
רונן ברגמן
צילום דנה קופל
מומלצים
