להוציא את הילדים מהמסגרת ולנסוע לזמן לא מוגדר

ב-2006 הוצאנו את ילדינו מערכת החינוך והעברנו אותם לתוך העולם של חינוך ביתי וחינוך אלטרנטיבי בגילאים טרום בית ספר. הם בילו שנתיים וחצי בעשיית פעילויות אומנות ופזלים, קריאת ספרים, וחשיפה לטבע האינסופי של הגליל העליון (לעיתים תכופות יחפים).

ב-2009 משפחתנו הצטרפה לשמונה משפחות סוללות דרך אחרות בהקמה ועיצוב בית הספר עינת-הגליל בקיבוץ עמיר, גן-עדן לבעלי ראש פתוח ורחבי אופקים, אוהבי טבע, נפשות בעלות מחשבות עצמאיות שהאמינו שחינוך צריך להיות מבוסס גם על התלהבות ועניין של הילד. ילדינו היו שלושה מתוך 14 ברי מזל להתנסות בפעם הראשונה במסגרת שכזו אשר אפשרה את הזרימה, והשמחה שבחינוך. ב-2011 עזבנו את חיינו בישראל (שאותם הערצנו) ויצאנו למסע עולמי אל הבלתי ידוע.

1. גבורה בעת עמידה מול סכנה - יוטייה פוהין, קמבודיה

בחמשת החודשים בהם גרנו בבית-ההארחה Garden Village (גרדן וילג' גסטהאוס), מי ידע שהאיש הזקן והקטן אשר חייך והשתחווה לכל תרמילאי שחלף מולו הינו גיבור-מלחמה מהקאמר רוז' (Khmer Rouge) בקמבודיה?

(צילום: משפחת קלף)

בהיותו האדם העני ביותר בכפר שלו, האיש שהיה אחראי על הפחדת וגירוש הציפורים מהגידולים בשדה, הקאמר רוז' בחר בו להיות אחראי לסיפוק ומילוי דרישות המיכסות של נציגי הצבא. בגלל שהוויאטנמים לא היו יכולים לבטא בצורה נכונה את שמות הקאמר (שמות קמבודיים), יוטייה פוהין החליף שמות של אנשים שכבר מתו עם השמות שנציגי הצבא חיפשו.

יוטייה פוהין היה מזהיר את אלו ששמותיהם הופיעו ברשימה להימלט אל הג'ונגלים בלילה שלפני, ובבוקר אמר לצבא שהאדם המסוים אותו הם מחפשים כבר לא נמצא בכפר.

במעשים אמיצים אלו סיכן יוטייה פוהין לא רק את חייו אלא גם את חייהם של משפחתו וחבריו. למרות שהמונים מתו ממחלות ומרעב, מתברר כי הכפר שלו היה אחד מהכפרים הבודדים שבהם היו מקרי מוות יחסית נמוכים כתוצאה בהרג ישיר על ידי הקאמר רוז'.

כאשר יוטייה פוהין החליט לבנות את בית ההארחה לתרמילאים, הוא שאל כפריים מעטים אם הם יסכימו לבוא לעזור לו.

מעל ארבעים הגיעו בידיים פתוחות ולב רחב. אם תבקרו שם היום, הבניין שבו דלפק הקבלה נמצא הוא הבניין המקורי שאותו יוטייה פוהין והכפריים הניצולים של הקאמר רוז' בנו מתוך אהבה. אפשר להרגיש את ההיסטוריה שם.

2. שמירת מסורות של העם - חוסה דומינגו מאקוודור

בשבעת השבועות שלנו עם שבט הילידים המקומיים בג'ונגלים של אקוודור חיינו חיים פשוטים בלי תיירים, בלי אטרקציות, בלי אינטרנט, ללא טלפונים, ללא טלוויזיה, ולעיתים גם ללא מים זורמים. שם הילדים שלנו הלכו לבית הספר הכפרי ושם הבן שלנו אורזי קיבל את התפקיד של ישו בהצגת חג המולד של בית הספר.

במהלך שהייתנו שם למשך שבעה שבועות, רחצנו את הבגדים שלנו על רקע סלעי הנהר ואת נפשותינו על רקע הזרם הצונן ביותר של נהר Chayoyaka. שם כשקובי חלה בקדחת Dengue (הידועה גם בשם 'קדחת שוברת עצמות' שמקבלים מעקיצת יתושים טרופיים), כאשר הוא השתתף במשלחת לכרית עץ בן מאה וחמישים שנים בשביל לעשות ממנו סירות קיאקים שבטיות.

(צילום: משפחת קלף)

למרות שמקומיים אלו עברו המרת דת לנצרות על ידי מיסיונרים, כאשר חוסה דומינגו היה איש צעיר, הוא עדיין המשיך לשמור הרבה מהמנהגים המסורתיים של האינדיאנים בקהילת ה-Quichway. הוא בנה את הבית המסורתי הארוך בו כל המשפחות, החל בבנים הבכורים הנשואים, גרות לפי המסורת עם משפחותיהן תחת גג אחד.

בתור ראש השבט שלו, הוא נהג לנגן חליל לפני עלות השחר, להעיר את הגברים ליום הצייד והמטלות, ואחרי שנעשה חשוך להקהיל את השבט לסגור את היום. בשעה שאנחנו אכלנו המון מאכלים מקיוסק הכפר השכונתית, 14 ילדי השבט אכלו נזיד-בשר מסורתי בנוסף לכל מה שאנשי השבט הצליחו לתפוס באותו היום.

3. אהבה בלי תוויות - ברבארוס טורקיה

ברבארוס באלאן באיסטנבול נראה כמו בן כלאיים של מפקד צבאי של המאפייה, אחד משלושת האחים האיטלקים בסורפראנוס וסנטה-קלאוס לטיני. הוא בעל כמה דירות יוקרה באיסטנבול (הציע לנו בחינם לכל הקיץ) ומסעדת דגים (בה הוא אף פעם לא נתן לנו לשלם את החשבון).

הוא מוסלמי והוא משתולל מזעף כאשר הבן שלו בא הביתה ומספר שהמורה לדת בבית הספר לימד שרק לילדים מוסלמים יש מקום מיוחד בגן-עדן. "ואיך צריך להרגיש הילד הנוצרי היחידי בכיתה?", הוא צעק על המנהל מאוחר יותר באותו השבוע. הוא אינו מרוצה משוויון הנפש והאדישות בתגובה שקיבל. אבל כאשר הוא פוגש אותנו, הוא מתרגש בגלל שסוף סוף הבן שלו יכול לפגוש ילד יהודי, סוף סוף הבן שלו יכל לחוות אהבה אשר הדיעה הקדומה של המורה שלו לא מסוגלת לנפץ.

(צילום: משפחת קלף)

כאשר אורזי הלך אל בנו של ברבארוס, באריס, לאימון כדורסל, הוא חזר הביתה בתלבושת אורח כבוד של הנבחרת. למרות שכל הבנים היו גבוהים ממנו בשלושה ראשים, הם כולם מסרו לו את הכדור ונתנו לו להרגיש כמו כוכב. כאשר סולאי ואורזי בילו בביתם את הלילה, הם חזרו הביתה (אחרי הפצרות רבות) עמוסי מתנות.

מאוחר יותר ישראלים שאלו אותנו "איך הרשתם לילדים שלכם לבלות את הלילה בביתם של הזרים האלה? איך יכולתם לדעת שזה היה בטוח?" תשובתנו היתה פשוטה: "כאשר אתה רואה אהבה בפניו של מישהו, אתה נותן בו אמון". למדנו שהדת אינה חומה לקשר יפה ואוהב בין אנשים, לא משנה היכן אתה נמצא.

4. בניית חלומותיך - טארי מאי המכשפות בפיליפינים סיקיהור

טארי הגיעה לסיקיוג'ור, אי המכשפות בפיליפינים, בשנות השלושים המוקדמות בחייה. היא וחברתה נטשו קריירות מבטיחות בגרמניה בשביל הרפתקת מסע תרמילאים חוויתי רומנטי ולא היו מסוגלות אף פעם לחזור אל החיים המודרניים אחרי שגילו את סיקיהור. "בימים ההם לא היו כבישים, הג'ונגלים היו צפופים ועבותים וכל עיפרון, כל מסמר וכלים שהיינו צריכות הבאנו במו ידינו על ידי סירות הלוך ושוב".

(צילום: משפחת קלף)

אט אט, מבנה אחרי מבנה, מתקן אחרי מתקן, הן בנו קהילה של אומנים וגנים מדהימים על חוף הים הפיליפיני המדהים. במשך ארבעים השנים האחרונות סופרים רבים, אומנים רבים ואנשים שמחפשים מפלט שקט בשביל מקור השראה יצירתי באים אל Casa Del Carmen.

כמה מהגיבורים שלנו לימדו אותנו איך החלטה נחושה והליכה בעקבות חלומותיך הם הצורה היחידה ליצור חיים ששווה לחיות אותם ואין דבר שיכול לעמוד בפני החלום שלך. שצריך להעז ולהתמיד כדי ליצור מציאות חדשה אליה אתה שואף בחייך.

5. להיות מאושר בתנאי עוני - שאנטי וגאנש מהודו

מכל החנויות הבלתי ניתנות-לספירה בכביש פאלולם שבמדינת גואה, מכל סיבה אפשרית שהיא, היקום הביאו אותנו לסככה העלובה של שאנטי וגאנש, ובאופן מיידי התאהבנו בחיוכה המתוק של שאנטי. זה היה ליד סף הכניסה לסככה העלובה ששאנטי לימדה את הבת הבכורה שלנו דניה לעשות אומנות ציור מהממת ומורכבת על עור הגוף מחינה (אכן, התכשיר הקוסמטי מזרחי המופק מצמח החינה שמשמש בחגיגות האירוסין המרוקאיות). כאשר אני (גבי) הייתי לבד בהודו למסע החלמה של שלושה חודשים, זה היה שם, בגואה, ששאנטי וגאנש חיבקו אותי כאשר היה קשה ועזרו לי כאשר נשברתי.

בשבוע האחרון שלי שם, שאנטי וגאנש התעקשו שאני אוכל ארוחת ערב בביתם. הם סרבו לתת לי לשלם את הדרוש להכנת האוכל. האזור המרכזי במקום המגורים שלהם הוא חדר שמידותיו שלושה מטר על שלושה מטר ששימש כמטבח, חדר אוכל, חדר ארונות, חדר אורחים וחדר שינה. אני ישבתי על מחצלת ונשענתי על הקיר עם שלושת ילדיהם הצעירים וצפינו בטלויזיה בזמן ששאנטי הכינה את האוכל על הדלפק במטבח.

(צילום: משפחת קלף)

כאשר אכלנו ארוחת ערב עם הידיים שלנו, על הרצפה, שאנטי הסבירה לי שבלילה הם פורשים שמיכות על הרצפה וחמשתם ישנים מאושרים יחדיו. אם אתה שואל אותה על עצמה, על החיים שלה, בעיניים מלאות דמעות היא תגיד לך כמה שהיא מבורכת ועשירה, שיש לה את שלושת הילדים הבריאים יקרי הערך האלה ובעל. היא מתפללת שלאחר שהם ימותו, הם יהיו יחד שוב בגלגול הבא יחיו את כל חייהם העתידיים עם אהבה חזקה ומוצקת כמו האלים ההודיים ראמה וסיטה.

ועדיין אתה לא צריך לחרוש את העולם כדי למצוא גיבורים. המולדת שלנו מלאה בהם. גיבורי מלחמה, גיבורים של רצון טוב ושם טוב, וגיבורים של מעשים טובים.

6. להילחם למען המשפחה - סבא אלי וסבתא מזל מירושלים

אליהו קלף מחאלב, סוריה, נמלט עם משפחתו לישראל בחצות הלילה על רפסודה מעץ בשנת 1962 כאשר הוא היה רק בן חמש עשרה. בהיותו הבן הבכור מתוך תשעה אחים ואחיות ועם אבא עיוור, סבא אלי לקח על עצמו את האחריות לספק את הצרכים של משפחתו.

הוא עבד בעבודות שונות בנערותו ובסופו של דבר מצא את מקומו בקריירה כלוחם במשמר הגבול אחרי שכבר לחם בכמה ממלחמות ישראל. סבא אלי וסבתא מזל (וגם יוסי, אבא של גבי) היו חלק מהקולות העיקריים והגורמים המשפיעים שלימדו אותנו איך לארגן את החיים שלנו בתחילת דרכנו, איך לנהל את הכסף שלנו ועוד יותר חשוב, איך לחסוך אפילו בזמנים הכי קשים.

(צילום: משפחת קלף)

סבתא מזל ממרוקו נמלטה עם ההורים שלה ותשעה אחים גם בחצות הלילה. היא עזבה את בית הספר בהיותה בת 14 ומיד עם עלייתה לארץ החלה לעבוד בבית חרושת לביסקוויטים. בהמשך דרכה, היא עבדה בביתה של ראש הממשלה גולדה מאיר ולבסוף מצאה את מקומה כקופאית בסופרמרקט שכונתי בנווה יעקב בירושלים עד שיצאה לגמלאות.

היא התחתנה בהיותה בת 19 ומהר מצאה את עצמה מתגוררת בצריף דל מאזבסט עם רצפת בטון בשכונת אסבסטונים בירושלים. ביחד, סבתא מזל וסבא אלי גידלו שישה ילדים אשר כולם סיימו לימודים גבוהים, בנו משפחות מקסימות, ונעשו אנשי משפחה נחמדים ואוהבים. כיום הסבא והסבתא הם הדבק והראש של השבט של 16 הנכדים. הם יישארו תמיד גיבורים לכולנו במשפחה.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

אנחנו מרגישים שששת הגיבורים הללו נתנו לנו ולילדינו מבט פסטורלי חטוף על איך שהחיים יכולים להיות, עם אלו אירועי חיים אנשים היו צריכים להתמודד, איך להתגבר על מכשולים ואיך למצוא אושר עם אמצעים דלים. אנחנו מרגישים שנשמות אלו הן זווית מעניינת שאפשר למצוא איתן פרקי היסטוריה, עקרונות מוסריים וכבוד.

הם מלמדים לקחים בתחומי כוח התמדה, מזל, אמונה, מטרת חיים, הכרת והבעת תודה, תלאות, סבל ומצוקה ובכוח של הגשמת חלומותיך לא משנה מה הנסיבות וללא תירוצים. בשבילנו הם מייצגים חינוך ממש באופן קסום יותר ממה שכל דבר אחר יכול לייצג. עבורנו, החלטות חינוכיות שעשינו בשביל הילדים שלנו והחיים ובמיוחד בדרכים השונות בעולם, היו תהליך בלתי-סופי של לימוד דרך צביעה בצבעי החיים.

האם בחרנו נכון?

ובחזרה לשאלות שלנו - האם זה היה בסדר להוציא את ילדינו מהמערכת? אני לא חושבת שמישהו מאתנו אי פעם באמת יודע אם אילו מההחלטות שאנחנו מחליטים בשביל הילדים שלנו הן אכן הכי טובות. אני זוכרת שישבתי בראש פינה באחת מההתכנסויות של משפחות החינוך הביתי ושיתפתי את האמהות ברגשות האשמה הקשות שעברו עלי על כך שהילדים שלי אינם שייכים למסגרת לימודית ואינם זוכים לחגוג את החגים עם חברי כיתה ואין להם ילדות נורמלית של הדברים שבית הספר נותן בגלל שאני בחרתי להוציא אותם מבית-הספר.

(צילום: משפחת קלף)

אחת האמהות חייכה לעברי ואמרה "את צודקת, גבי. לילדים שלך אף פעם לא יהיה את כל מה שהיה להם אם היית משאירה אותם בכיתה. ולילדים שלך אף פעם לא יהיה את כל מה שיהיה להם לו לא היית עוזבת את אמריקה ועוברת לגור בישראל. ולילדים שלך אך פעם לא יהיה את כל מה שהיה להם אם לא היית בוחרת לחזור לגור בישראל, או אם היית בוחרת בסין".

יש אין סוף מחרוזות-פנינים של אופציות שיכולנו לעשות עבור הילדים שלנו. האם מישהו מאיתנו אי פעם יודע אם בחרנו באופציות הנכונות? אנו מאמנים, שאנו, ההורים, עושים את המיטב בחיינו לתת לילדינו כלים נכונים להתמודד עם אשר מחכה להם בהמשך חייהם. אמנם ישנו אינספור צורות לעשות זאת וכל אחד בוחר את הדרך שנכונה לו ולילדיו.

תחליף לבית ספר?

(צילום: משפחת קלף)

אנחנו מאמינים גדולים שחינוך הוא נכס להשגת הפוטנציאל המלא שלך ואנו נתמוך בילדינו בכל שאיפה חינוכית שתהיה להם. כהורים אשר לשניהם יש תואר שני, אנו מרגישים שהחינוך הטוב ביותר והלימוד הטוב ביותר באים מהתלהבות וסקרנות ולא רק בגלל שמישהו הכתיב את זה. אנו גם מאמינים שלימוד עצמי (מסקנה עצמית) הוא אפילו טוב יותר כאשר אנו מלמדים את ילדינו איך לחשוב בשביל עצמם ולפתח את היכולת להשיג בכוחות עצמם דברים שמסקרנים אותם.

אבל מה עם הבגרויות שלהם?

האם אנו ניתן לילדינו 12 שנים של משהו שלא בהכרח אנו חושבים שזה הדבר הכי טוב בשבילם רק לצורך בחינתו? אנו חושבים שמבחני הבגרות מקבלים במה גבוה מידי והלחץ סביב הבחינות אנו מצדיק את התוצאות. עם זאת, אם ילדינו יראו לנכון כן לעבור את בחינות הבגרות, אנו נהיה איתם שם ונתמוך בכל מה שאפשר.

אח של גבי עזב את בית הספר בשנות העשרים של לימודיו לבחינות הבגרות (באמריקה) וקיבל את הדיפלומה של סיום בית הספר התיכון כמה שנים אחר-כך. קובי אף פעם לא סיים את בחינות הבגרות (בישראל) ויש לו תואר ראשון במערכות מידע מארצות הברית ותואר שני מאוניברסיטת חיפה.

יש לנו קרובת משפחה שאין לה שום תואר, אבל היא לימדה את עצמה תכנות מחשבים ועומדת ביכולות לא מופחתות ואפילו יותר מרשימות מאנשים בעלי תארים. היא מאמינה והיא חיה עם הידע שהיא מסוגלת ללמד את עצמה אם הרצון והמוטיבציה קיימים.

האופציות להצלחה ולהגשמה ומימוש סיפוק עצמי קיימות ללא סוף. אנחנו מאמינים שאין רק מסלול אחד שרומז לכיוון הנקודה הסופית מעבר לקשת בענן. אנו עושים את המיטב עבור ילדינו ונותנים להם באופן הכי נכון שידענו איך. לאן הם יעופו ואיך הם יתמודדו עם אתגרי החיים שלהם, מה הם יעשו עם חייהם, עם הכלים שנתנו להם וכלים שרכשו מחוץ לבית? כל זה יהיה בסופו של דבר שתלוי בהם ובבחירות שלהם בחיים.