אוהבים את הדגל / ח"כ צחי הנגבי
הביקורות על הנפת הדגלים בדוחא תמוהות ומעידות על בורות מדאיגה. שחקני מכבי תל אביב לא ניסו להתריס אלא חשו מחוייבים לסמלי המדינה, ולמתקוממים - תראו מה האמריקאים עושים מדי שנה בסופרבול
הביקורת על הנפת דגלי ישראל במהלך ולאחר המשחק המתוח בסכנין מעוררת תמיהה. היא מעידה על בורות מדאיגה מצד המסתייגים, שאינם מבינים את עוצמת החיבור בין אירועי ספורט משמעותיים לבין הזדהות פומבית עם הדגל הלאומי.
אני מציע לכל המתקוממים נגד התופעה להיכנס ליוטיוב ולאתר את טקס הפתיחה המסורתי של משחק הסופרבול השנתי בארה"ב. בפברואר השנה, למשל, כאשר ליידי גאגא שרה את ההמנון האמריקאי באוזני רבבות אוהדים ביציע ומיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם, היא ניצבה לצד דגל הכוכבים והפסים האמריקאי שנפרש על פני שטח שגודלו כמחצית אצטדיון דוחא.
אף אחד לא העלה בדעתו לזעוק שהדגל מתסיס את האווירה במשחק הגורלי, שעמד להתקיים על התואר היוקרתי ביותר בספורט האמריקאי… וכאשר וויטני יוסטון המנוחה זכתה לשיר את ההמנון בסופרבול של ,1991 במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, אחזו כל מאה אלף הצופים, אוהדי שתי הקבוצות היריבות, בדגלי ארה"ב, כאות הזדהות עם הערכים המשותפים לכל אזרחי המעצמה הגדולה בתבל.
אני גאה שאוהדי הקבוצה שלי, מכבי ת"א, כמו גם השחקנים שלנו, מרגישים מחויבות לסמלי המדינה. התעטפות בדגל, הנפת הדגל, הם ביטויים של אהבה. כאן אין כל ממד של התרסה, בניגוד לשירי אוהדים שלעיתים מתאפיינים בניבולי פה כלפי הקבוצות המתחרות. הדגל מסמל את המשותף, את העובדה שלפני מה שקורה בטבלה ומעל הרצון הבריא לנצח בכל התמודדות, השייכות הראשונית שלנו היא לחברה ולאומה אחת.
אמנם יש קבוצה תל-אביבית אחרת שחלק (קטן יש לקוות) מאוהדיה נהנה להעיד על עצמו שהוא "הפועל ולא ישראל", אבל העובדה היא שכל אחת מהקבוצות הישראליות שזכו באליפות או בגביע ב68- שנות עצמאותנו ערכו את סיבוב ההקפה המקובל באצטדיון בו חגגו את זכייתם כשהם אוחזים בדגל המדינה.
אני מקווה שגם בסיום העונה יזכו הצהובים לבצע ריצה עם הדגל בבלומפילד או בטדי, וכשהשחקנים יביטו אל היציעים, אלפי דגלי ישראל בכחול-לבן יסנוורו אותם ויחממו את לבם.
לפנייה לכתב/ת 
