שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שנה וחצי במכונית: צפו במסע אחרי ההלם מצוק איתן
    עבור אריאל בן מאיר, המלחמה בעזה עדיין לא נגמרה. אחרי שפצצה שנפלה לידו והרגה את חברו, הוא השתחרר מצה"ל, נכנס לרכב ויצא ממנו רק לאחרונה, בתום מסע מטלטל ברחבי הארץ שהפך לסרט שיוקרן בדוקאביב. "יצאתי מצוק איתן בתחושה שאני צריך לברוח, אז קניתי אוטו והתחלתי לנוע"

     

    מתוך סרטו של אריאל בן מאיר    (באדיבות: בית הספר לקולנוע מעלה)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    התמונה שצילם נעם רוזנטל דקות לפני שנהרג מהפצמ"ר
    התמונה שצילם נעם רוזנטל דקות לפני שנהרג מהפצמ"ר

    עוטף עזה. מעבר לשדות נפרשת הרצועה. שקט סביב, אבל אריאל בן מאיר חסר מנוחה. הוא יוצא מהרכב, חוזר אליו כדי לקחת את הסיגריות, ושוב נעמד באותה נקודה. "קרה כאן דבר ממש מפחיד", הוא אומר. "ממש כאן זה קרה. מארש (דניאל ז"ל) היה למעלה ויש תמונה שצולמה שתי דקות לפני שנפל הפצמ"ר, ורואים איפה הוא ישב כשזה פגע בו. לא חשבנו שזה יכול לפגוע בנו. לא באמת", הוא לוקח אוויר. "החיטה צומחת מהר".

     

    מכאן יצא בן מאיר למסע שלו — יותר משנה בתוך מכונית שהפכה לביתו. לא כמטפורה. בכל פעם הוא נכנס אליה ומצא את עצמו ביעד חדש בישראל. הוא ישן, אכל וכתב בדרכים. פגש עוברי אורח, זרים, וניסה למצוא את עצמו. פיזית, הוא אולי סיים את המלחמה בעזה שלם ובריא. אבל הפצעים בנפש מסרבים להגליד. כמותו, יש בוודאי עוד לכל הפחות מאות חיילים שלא מצאו מנוחה מאז שהסתיים "צוק איתן". כל אחד מוצא את הדרך שלו להמשיך לחיות. בן מאיר בחר לנדוד, בתוך פג'ו 306 לבנה, שנת 99'.

     

    "זה היה הטיול אחרי הצבא שלי", הוא אומר. "והראייה שלי השתנתה לחלוטין במהלך הזמן הזה. בדיעבד, הרגשתי ששלחו אותנו לשם ממניעים פוליטיים. שזאת הייתה מלחמה של סתם. עובדה, אנחנו שנה וחצי אחרי והמצב רק הידרדר. גם בלי נקודת המבט הקונספירטיבית, אני מרגיש שיש אצבע קלה מדי על ההדק. כאילו המנהיגים ידעו שיהיו הרוגים ושהם יצטרכו להתקשר לאמהות, וזה בסדר מבחינתם. מכה קלה בכנף. אני מרגיש שהמדינה הפקירה אותי ומבחינתי המסע לא הושלם. יש לי עוד דרך ארוכה, ורק עכשיו — אחרי שנה ורבע בדרכים — אני מבין כמה היא ארוכה".

     

    המסע של בן מאיר הונצח ב"מה רודף סמ"ר", סרט קצר של הבמאי חגי אדוריאן מבית הספר לקולנוע "מעלה", שישודר במסגרת פסטיבל דוקאביב בתחרות הסטודנטים (ב־19.5). לא לשווא בחר אדוריאן להתמקד בסיפורו של בן מאיר. כמותו, גם הוא סיים את צוק איתן עם צלקות. "שירתנו בתאג"ד של גדוד 53, חובשים", מספר אדוריאן (26). "הוא הגיע לשם כשעשיתי מילואים והכרנו בעמוד ענן. שמעתי על המצב שלו, על אורח החיים הייחודי שהוא אימץ, והחלטתי לדבר איתו. משם התגלגלנו".

    מתוך הסרט. אריאל בן מאיר
    מתוך הסרט. אריאל בן מאיר

    אדוריאן ליווה את בן מאיר עם המצלמה, לסירוגין, במשך תקופה. התוצאה כואבת, ושופכת אור על התוצאות השקופות של המלחמה, כל מלחמה: חיילים שצריכים לשאת איתם את המראות ואת הקולות עד סוף ימיהם. "זו הייתה חוויה מאוד חזקה בשבילי", מספר אדוריאן. "גם הסיפור עם דניאל מארש ז"ל שהיה חבר שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שחזרתי למקום שבו הוא נהרג, ופעם ראשונה ששמעתי את הסיפור במלואו. זאת הייתה חוויה מטלטלת ואפשר לראות שאני מפספס בצילום, כי לא הצלחתי להחזיק את עצמי. בעקבות העבודה על הסרט התגברה אצלי המודעות לעניין של הלומי הקרב והטיפול הלא מספק בהם. כשנגמרת המלחמה עבורנו, היא לא באמת נגמרת עבור הרבה מאוד אנשים. היא ממשיכה בתוכם. אולי זה משהו שהמנהיגים ומערכת הביטחון לא ממש שמים לב אליו".

     

    "יש ניתוק מהתקופה"

    שעת בוקר מוקדמת. אריאל מתעורר במושב האחורי, מקפל את חפציו ומתיישב מתחת לעץ אלון גדול. הוא שולף גזייה ומבשל לעצמו קפה שחור של בוקר. מגלגל סיגריה. "אתה מכיר את השמירות של שתיים עד שש? הלילות באוטו זה אותו דבר. הרוגע הזה. זה מה שזה. לא היה לילה באוטו שהתבאסתי עליו", הוא אומר לחגי. "יש ניתוק מהתקופה הזאת. הרבה דברים שאני אמור לזכור — המוח שלי עשה הדחקה, שלא אזכור כמה חרא היה באותו זמן".

     

    הרעיון לצאת למסע הזה הבשיל אצלו מתוך תחושה עזה של חוסר מנוחה, מיד אחרי המלחמה. "תוך כדי המלחמה השתחררתי והפכתי למילואימניק", הוא משחזר, "ונשארתי אחר כך עוד חודשיים בקבע, בגלל שהיו הרבה הרוגים ופצועים אצלנו ומישהו היה צריך להישאר. בדיעבד זאת הייתה טעות, כי ככה הם יכלו לטעון שאני בסדר".

     

    כשתמו אותם חודשיים, אריאל לקח את מענק השחרור שלו והחליט להשקיע את הכסף בטיול מסוג אחר. "יצאתי מהמלחמה בתחושה שאני צריך לברוח, או אולי יותר נכון צריך להמשיך לזוז", הוא ממשיך. "כמעט קניתי אופנוע, אבל בסוף החלטתי לקנות את האוטו — פיג'ו 306 מודל 99'. נכנסתי לתוכו ופשוט התחלתי לנוע. באחד הערבים הראשונים רציתי לישון באוטו, אז השגתי כרית ושמיכה. אחר כך השגתי גם מחבת וקניתי תבלינים, ולאט־לאט נוצר מצב שאני פשוט גר באוטו, בלי לשים לב. לפעמים זה נמשך יומיים או שלושה, ולפעמים במשך חודשיים לא חזרתי הביתה".

     

    - היה לך מספיק כסף?

    "מדי פעם מצאתי עבודה זמנית מאוד. שבוע בקטיף, שבוע בחווה. ואחר כך המשכתי במסע".

    הרעיון היה לוותר על תכנון מוקדם, ופשוט לתת לרכב להוביל אותו. הוא הגיע לערבה, לרמת הגולן, לבקעת הירדן. נסע רק לפריפריה, רחוק מההמולה. כך הגיע גם לעוטף עזה, המקום שבו הכל התחיל. "אני זוכר שיצאנו מהגדר ונשמנו לרווחה", סיפר. "אפילו הדלקנו כבר סיגריות. אופיר ועומר ישבו על הכבש, ומארש (דניאל) ישב על הנגמ"ש. דיברתי איתם קצת. שאלו איך היה בעזה. אמרתי שהיה נחמד, לא מלחיץ. עופר הרופא המליץ לשים עלינו שכפ"צ. שאלתי למה, הוא שאל: 'מה דרגתך'. סמ"ר, עניתי. 'ומה רודף סמ"ר? פצמ"ר'. אני זוכר שעומר בדיוק שתה מים, ואני ביקשתי ממנו להעביר לי והתכופפתי לפק"ל הסיגריות כדי לגלגל.

     

    "ברגע שהתכופפתי נחת הפצמ"ר. לא זוכר את השריקה לפני. ראיתי את עופר הרופא נזרק מההדף, וזה נתן לי אות פנימי לתפוס מחסה. קפצתי וגוננתי על עצמי. חיכיתי שייגמר ואז קמתי, וננעלתי על מארש ששכב על הנגמ"ש. צעקתי לו: מארש, מארש. אין תגובה. התעשתי וניגשתי אליו. הנחתי יד לבדוק דופק, וממש הרגשתי את הפעימות האחרונות. כאן התחלתי לאכול את הכאפה. מה עושים עכשיו? קרעתי את עצמי ממנו והלכתי להביא את הווסט שלי" (בנוסף למארש, באירוע נהרגו גם נעם רוזנטל, לירן אדיר, שי קושניר ועמרי טל).

     

    באחד הלילות במהלך המסע כתב בן מאיר מכתב לדניאל ז"ל. "אח שלי, אני יושב פה בקרחת יער על ראש של הר, באוטו שקניתי כדי לברוח איתו מהחיים, ותוהה איך אני יכול לכתוב לך מכתב כשאני בקושי מצליח לאכול את זה שאתה לא פה. הכי מבאס שאי־אפשר להתייעץ איתך בעניין. הרי אתה בדוק היית יודע איך להוציא אותי מהתסבוכת הזאת. אבל עכשיו אתה לא פה, וזה המצב, וצריך לאכול את זה איכשהו... לחשוב איך אתה היית מתגבר על זה אם אני הייתי הולך שם ואתה היית נשאר פה במקומי... ביקרתי אצלך בבית בליל הסדר. היו שם ההורים שלך, אביבית וואדים. ארבעה אנשים. כל כך חסרת. ישבתי עם אבא שלך על סיגריה והוא סיפר לי על לבנון ועל מה שקרה לו שם. היה שם הרבה חיוכים אבל מאחורי כולם תמיד הסתתר עצב נוראי. אחרי זה הלכתי לסדר עם המשפחה של נעם (רוזנטל ז"ל), היו שם הרבה אנשים, אבל גם הם בדיוק אותו דבר, גם כשהם צוחקים הם בעצם עצובים... אנחנו עדיין תקועים בצוק איתן. הזמן אמור לעשות את שלו אבל המניאק לא נותן עבודה".

     

    "חבל שלא נפצעתי"

    אריאל, ירושלמי במקור, סיים את טיול השחרור החריג שלו ממש לאחרונה ועבר לגור בתל אביב ("אני מנקה משרדים, ובתמורה קיבלתי חדר לגור בו, בשביל החוויה של תל אביב"). "לא הפריע לי הלבד", הוא אומר. "כשאתה לבד מתחילות לרוץ מחשבות על הכל: זיכרונות, דמיונות. יש לך את כל הזמן שבעולם. יש לי הורים ומשפחה. יכולתי ללכת לגור איתם. אבל סבלתי מאי־שקט חמור. הבנתי שעברתי חוויות מאוד קשות ושהייתי צריך לעבד אותם. בדיעבד טוב שעשיתי את זה, אבל זה עדיין לא מספיק".

     

    עם הזמן, תוך כדי המסע, הוא הבין שגם הוא הלום קרב. אבל למרבה הצער המדינה עדיין לא מכירה בו ככזה. עניין של ביורוקרטיה. "זה אחד הכעסים הכי גדולים שלי על המדינה, שזו ההתמודדות שאני צריך לעבור כדי להיות מוכר", הוא אומר. "חבל שלא נפצעתי פיזית. אם הייתי יכול לדבר עם עצמי של אז, הייתי אומר לעצמי לקחת לדרמן ולעשות חתך ברגל. שייפנו אותי מעזה על אלונקה, שארשם כפצוע. כרגע אני שום דבר מבחינתם וזה לא הגיוני. יש קצינות נפגעים שעושות עבודת קודש עם משפחות החללים, ובצה"ל באמת משתדלים. אבל משרד הביטחון זה משהו אחר. אני לא היחיד. יש המון חברים שלי שיצאו הפוכים מהמלחמה ולא טופלו. כשהמדינה צריכה אותך היא שולחת אותך לקרב. ככה זה. אבל אחר כך, כשזה נגמר, שולחים אותך לחפש אותם. כנראה שאני מטומטם שנשארתי למילואים, כי מבחינתם זה אולי העיד שאני לא זקוק לעזרה".

     

    - אתה מרגיש שהמסע הושלם? 

    "לא. יש לי עוד דרך ארוכה, ורק עכשיו אני מבין כמה היא ארוכה. מצד שני, איבדנו המון בשביל המדינה ופתאום בזכות הטיול האהבה שלי למדינה התעצמה. רציתי לפגוש את האנשים שאני לא מכיר, ובשבילם הכל קרה. עד היום אני רואה אנשים ברחוב, ומרגיש שעשינו את זה בשבילם".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שנה וחצי במכונית: צפו במסע אחרי ההלם מצוק איתן"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים