צנצנת הנוטלה ריקה. השעה אחת לפנות בוקר, ואני מדממת טיפות אחרונות של שוקולד בין הידיים. איך היא הגיעה לכאן? בחיי שאני מופתעת. כנראה התרחש במטבח שלי פשע של תשוקה. לא שמתי לב מה שמתי בפה, כי יש לי שמנמנת מחשבתית.
לפתע מצאתי את עצמי באמצע הלילה עם כפית ביד. הכפית השובבה מיגנטה אותי אל ארון המזון היבש, וכעבור רגע קפצתי ראש לתוך צנצנת. שחיתי שם כמה רגעים, כמעט טבעתי. אתם הרי יודעים איך זה תמיד מתחיל: "מה פתאום, אני בכלל לא אוכלת דברים כאלה". אחר כך "טוב, רק כפית קטנה", "טוב, אם כבר, אז כבר", ומשם רק עוד לק, עוד ביס, והיי! הנה חתיכת מצה יבשה שנשארה פה מהסדר. מי זה השוכח־לאכול הזה שמפקיר ככה פחמימה ריקה לבד? למה שלא אמרח לי שכבה דקה לקינוח? שכבה דקה ועוד שכבה דקה... והנה אני מורחת שליכט של קיר בידוד אטומי, ואז ניגשת למלאכה החשובה באמת: טשטוש הראיות.
כאישה יסודית, אני מלקקת את הכפית טוב־טוב. הנוטלה הזאת דביקה, ואסור שיתגלו בטעות שאריות על הכפית התמימה, שבסך הכל עירבבה לאם ורעיה בישראל חליטת לואיזה חמימה לפני השינה. רק לפני רגע היה פה טבח בכל קנה מידה. אבל עכשיו? אין גרגיר סוכר במטבח. וידאתי הריגה מוחלטת של יכולת השליטה העצמית שלי.
בכל זאת, כדי לשמור על שמי הטוב, אני מטביעה את הכפית בכוס עם מים ושמה בכיור, מוסיפה פנימה גם סכין אחת ושתי כפות, שיהיה, כדי לא לעורר חשד.
בחזרה לצנצנת, אני מנגבת באצבע את כל המסביב. ממש מבריקה אותה, עד שהזכוכית הופכת נקייה יותר מהמצפון שלי. את הצנצנת המבהיקה הנחתי בחזרה בארון, במדף הגבוה. איפה שרואים, אבל לא מגיעים ללא מנוף. רק טירונית הייתה זורקת אותה לפח החשוף לעיני כל! בטעות איזה גבר שהעביר שבע שנים מחייו עם בר רפאלי מתנדנדת לו על הכתף, ועוד שילמו לו על זה, היה עלול לקלוט שהיא לא שם. זה ייראה לו מוזר. אולי כי רק לפני יומיים קנה אותה במכולת, כדי שיהיה לכולנו מה לנשנש בחג. או־הא. כמה שכולנו נישנשתי.
אבל בינינו, אין לו סיכוי. בי בחיים לא יחשדו. כל מי שמכיר אותי יודע שאני, במתוקים, לא נוגעת כבר שנתיים. השוקולד שלט בי כל חיי, אבל היום אני הבוס. שומרת. לא הייתי רוצה לקלקל לי את המוניטין. עד שהתאמתי את עצמי למשפחת טור החטובה והמודעת. יש לנו גם בית בריא. אוכלים פה שומר, לעזאזל!
רק כשסיימתי את המבצע, התפניתי סוף־סוף ליהנות מהקינוח. את המצה שברתי לשלושה. שיהיה יותר. לקחתי כוס דיאט קולה קרה, כי אני בדיאטה, וישבתי בסלון, איפה שאסור (או לפחות ככה אני מספרת לילדים), מול הטלוויזיה וראיתי ה"קרדשיאנס". איזה אושר.
למחרת בבוקר רציתי להתוודות, אבל זה לא הרגיש לי כיף בכלל. משום מה, כשזה נוגע למתוקים, אני אוהבת להמתיק סוד. שמנמנה מחשבתית אמיתית מרגישה אשמה כשטעים לה בלילה. בעיקר בסדרי גודל של צנצנת משפחתית.
תמיד הייתי כזאת, גם בתקופת המיני־אנורקסיה האיומה של התיכון, וגם בעשרת חודשי ההיריון הנפלאים עם לונה, שבמהלכם לא משתי מהבריכה המתנפחת בחצר והתעסקתי רק בדבר אחד.
ברוכות הבאות למועדון "נועדנו לגדולות". אתם מבינים, פה זה לא עניין של גודל — כשיש לך מחשבות שמנמנות, סדר יום שמנמן, אפילו ההימנעויות שלך מאוכל הן שמנמנות.
אישה רזה מנטלית לא תיבהל בכל פעם שהיא פוגשת חלה מתוקה שרק הרגע יצאה מהתנור וגוש חמאה מלוחה. אבל אני לפעמים סוללת כבישי עוקף ייאוש. מורידה דלי של משהו, לא חשוב מה, רק כדי לא להיקלע לפקק אמוציונלי.
הנה, כבר ביקרתי במקרר שש פעמים במהלך כתיבת הטור הזה. נישנשתי נשנוש. קישקשתי מקושקשת. נישקתי תמר, או איזה שמונה, בחשאי. לפעמים אני סתם עוברת לידו, רק כדי לוודא שהוא בסדר. פותחת את הדלת וסוגרת, כמו בחדר שינה של תינוק. פתאום עולה בי שיר: "אין לי דלת אחרת/ גם אם קיבתי בוערת/ רק חלה עם חמאה חודרת לתוכי לנשמתי/ בגוף כואב/ בלב רעב/ כאן הוא ביתי".
הטריק הוא כמובן לדעת להפסיק. אם פעם הייתי מנצלת כל הידרדרות כדי לשקוע לגמרי, היום אני תופסת את עצמי בחצי הדרך למטה. אני שמחה לספר לכם שחזרתי לעשות ספורט. לסירוגין. פעם כן, חודש לא. אפילו יצאתי לריצה קצרה ותיעדתי את 15 השניות האלה באינסטגרם תחת הכותרת "המיכל צפיר שבי", כדי שהעולם יידע. אולי זה ישפיע גם עליי.
בבקשה אל תגלו לנועם. אין לו אינסטגרם, הוא לא קורא אף טור שלי, אז אין סיבה להטריד אותו עם עובדות. חוץ מזה, מאז שיניתי לגמרי את אורח החיים. שוב. בעקבות התקרית ההיא חתכתי מסוכרים וגלוטן ועברתי להתעלל באגוזי ברזיל. המזון היחידי שאין עליו פיקוח בבית, וגם אין לו ביקוש. עכשיו כל הפרצוף שלי מלא חצ'קונים. אני מחסלת את האגוזים האלה כמו גרעינים... למרות שאמא שלי כתבה בווטסאפ המשפחתי: "חבר'ה, אסור לאכול יותר משלושה אגוזי ברזיל ביום. אפשר למות מזה".
אז נכון שהיקף המותניים שלי כרגע ממוצע, אבל הראש עדיין מזווה מוגזם מלא בשומנים. נטייה גרגרנית, שאותה אני נוטה להצדיק ב"תשוקה לחיים" — גורסת שאנשים שפחות נהנים מאוכל, פחות נהנים בכלל. באמת? מי יודע? אולי זה סתם תירוצים של שמנמנה מחשבתית שכמוני. כי אפשר להילחם במשקל, אבל גם כשאני מנצחת, אני תמיד מפנטזת על איזה הפסד טוב.
לפני חודש כתבתי טור על שני זנים של אנשים — אלה ששוכחים לאכול, ואלה שלנצח יזכרו. כפי שבטח כבר גיליתם, אין חשש — אני עדיין זוכרת. ובגלל שהפסח קרתה תקרית מצערת עם מארז חגיגי מוגדל, עכשיו גם הישבן שלי זוכר. אל דאגה, אני תכף חוזרת למידה. לא ברור איזו, אבל חוזרת. נועם לא יעלה עליי ועל הצנצנות הריקות שלי, אבל הג'ינס יעלה. הוא עוד יעלה!
אם בכל זאת החלטתם להמרות את פי ולגלות לו לראשונה שאשתו כותבת מדור בעיתון, הנה הקטע הרלוונטי עבורו (גזור ושמור): "הי צ'וצ'ו. או בובו. או נושנוש. יש לי חדשות טובות וחדשות מעולות. החדשות הטובות הן שעליתי החג שתי מידות בג'ינס, אז עכשיו יש יותר ממני בעולם. והחדשות הממש מעולות הן שלמרות המגמה החיובית, אני לא בהיריון. תקנה לי פרחים?
"שבת שלום. לא אכלתי נוטלה".
