מה נשתנה? הקריקטורות של פעם קמות לתחיה
השמנה של אחרי החגים? תמיד היתה פה. אלימות? לא חדש. קרבות מלכי הפלאפל? הכי פיפטיז. חזרנו לקריקטורות מימי קום המדינה וגילינו שגם במאה ה-21, עם סמארטפונים, דיבור מהיר והרבה תחכום, לא הרבה השתנה פה - הישראליות היתה שם תמיד, זה רק אנחנו שלובשים את האופנה האחרונה
אין כמו יום העצמאות כדי לטפוח לעצמנו על השכם. ב-68 שנים הגענו להישגים, רצנו קדימה. פיתחנו, מתחנו, שיפצנו, הרמנו מגדלים באוויר. אבל אפילו עם הייטק משודרג, כיפות ברזל ותכשירים להעלמת צלוליטיס, בסופו של דבר אנחנו צועדים במקום. אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי? סה"כ היה די אותו הדבר. ההיסטוריה חוזרת, רבותי, ויחד איתה גם הקריקטורות, או ליתר דיוק הנושאים בהם הן טיפלו. פוליטיקה, תרבות, או פשוט הרחוב הישראלי - איך שלא תסתכלו על זה - מה שהיה רלוונטי בפיפטיז, הכי תופס גם בישראל 2016. תסתכלו עליהם אז ותראו אותנו כאן ועכשיו.
אם הייתם פותחים, למשל, גיליון של ידיעות אחרונות באוגוסט 1965, הייתם מוצאים את הדיווח הבא: "בישראל מדברים עתה בהתלהבות רבה על רכבת תחתית בתל-אביב, אשר תפתור כביכול את בעיותיה של העיר העברית הגדולה". בספטמבר כבר זעקו הכותרות על שחר של יום חדש - 12 תחנות יוקמו, מפינת דיזנגוף-ארלוזרוב בצפון ועד דרך ההגנה בדרום העיר. הרחובות ירושתו ברכבות חדישות, המילה האחרונה. התכנית השאפתנית, שהוכנה על ידי "מומחי המטרו מפריז" ננטשה לבסוף וההצהרות נשארו, כרגיל במגירות משרד התחבורה. גם בשנות ה-70, כפי שציירה פרידל שטרן חלוצת הקומיקס בישראל, עדיין חיכו להשקה ולמישהו שינקה את קורי העכביש מהתחנות. היום – מחכים התל אביבים בעיקר שהסיוט יגמר.
גם במדיניות החוץ שלנו אין הרבה חדש מימי האו"ם שמום: היחסים שמנהלים הישראלים עם מוסד האו"ם הם חומר שיכול לפרנס את מיטב הפסיכולוגים. הוא היה שם כשנולדנו, בספירה הגורלית בתולדותינו, אבל מאז לא מפסיק לעלות לנו על העצבים. מיטב הטוקבקיסטים מחדדים עפרונות וירטואליים אחרי כל נאום של מדינאי ישראלי או אחרי החלטות מועצה. בכלל, אנחנו אוהבים לדבר על ראשי האו"ם בלי סוף: מה בכלל העניין איתם - הם שונאים אותנו? אוהבים אותנו? או בכלל נשלטים על ידי אנטישמים? הקריקטוריסט יהושע אדרי תפס כבר ב-1956 את מה שב-2016 ישראלים רבים עדיין חושבים - שכנינו מעבר לגבול תוקפים ואז מאשימים. אם פעם היו אלה מסתנני הפדאיון, היום אלה שכנינו מהרצועה. הטקטיקה, יטענו רבים, אותה טקטיקה. לצחוק או לבכות? ההחלטה בידיכם
ובכל זאת הייתה פה תקופה קצת נאיבית ככה מספר אסף גמזו, אוצר במוזיאון לקריקטורה ולקומיקס. בתקופת קום המדינה המתיישבים קיוו להקים חברה אוטופית. את הפשע הם האמינו שאפשר להשאיר בגולה. האמירה הידועה של ביאליק, "רק אחרי שיהיה לנו גנב עברי ראשון וזונה עבריה ראשונה, נהיה עם ככל העמים" התגשמה מהר משציפו. הקריקטורה של יהושע אדרי, למשל, פורסמה ב-1959 בשבוע בו נתפסה חוליית פורצים שתכננה שוד של זקן רמת-גני ערירי. מה שאז עורר זעזוע ותפס כותרות סביר שהיום היה עובר בקלות ליד האוזן של רוב הישראלים, שהספיקו מאז להכניס לכלא נשיא, ראש ממשלה ושרים. "הכל אז קרה כאילו בפעם הראשונה", אומר גמזו. "אנשים רצו להאמין שאנחנו שונים, שיש פה חברת מופת". המציאות הראתה אחרת והסאטירה הקצינה את הסיפור, כפי שהיא אמורה לעשות. ובשנים נטולות פייסבוק אינטרנט וטלוויזיה, העיתון תפס חלק משמעותי בחברה". ומאז אותה חבורה ואותו רמת גני נגזל, רק הדרדרנו.
מי שחושב שפעם היו פה מנהיגים מתחשבים וצנועים, כאלה שחיים את חיי העם הפשוטים, שיחשוב שוב. אם השם מפא"י מעלה בכם זכרונות, ולא של ספר ההיסטוריה מהתיכון, תוכלו אולי להזדהות עם הקריקטורה הזו של אדרי מ-1950. כי ממש כמו היום, יש את הקרובים לצלחת שדוהרים ברכבים מהודרים, ויש את העם שנאלץ לעמוד בתור לאוטובוס. אם פעם היו אלה אנשי סולל בונה, היום אלה חברי הכנסת שרבים על הצבע של רכבי השרד במקביל להעלאת המשכורות. רובנו, כרגיל, נסתפק ברב קו.
בייק אוף, משחקי השף, מאסטר שף. גידלתם רעב? אם אתם סבורים שהמאניה הישראלית לאוכל תפחה למימדים אדירים, אתם לגמרי צודקים. לגבי האוכל עצמו? הוא תמיד היה פה, טבול עמוק בדי.אן.איי הישראלי. וכשלא היו לנו קרבות צילחות וזילוף, הסתפקנו בלריב על מי מחזיק בתואר המלך. מלך הפלאפל כמובן. האמן והמאייר שמואל כץ, שידוע בזכות תרומה ענקית לתרבות הישראלית בזכות איורים בלתי נשכחים ("דירה להשכיר", "חסמב"ה", "מעשה בשלושה אגוזים" ורבים אחרים) תפס את המלחמה הכל כך ישראלית הזו. לכל עיר יש את המלך שלה ואת הטוענים לכתר. לכל מוכר קציצה עדת המעריצים שתלך אחריו באש ובשמן. חושבים שחומוס הוא המלך? הצחקתם אותנו. פלאפל - מאז ולתמיד.
ואם כבר אוכל, רובנו למדנו בצבא שלכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל מוצאי חג הקילוגרמים שלו. אין הרבה נושאים במחוזותינו שיכולים למלא טורים בעיתונים, סטטוסים בפייסבוק ורכילות עוקצנית כמו המשקל של אחרי החגים. בין אם אתם מאלה שפותחים מראש כפתור או שניים או מאלה שלוקחים את הבאסה עם חסה, אי אפשר להימלט מהשיח רווי הקלוריות, כל שנה מחדש. תראו מה הקריקטוריסטית פרידל שטרן חשבה על העניין בתחילת שנות ה-70. אצלנו, מסתבר, תמיד בלסו.
אם הילדים שלכם זרקו את העטים לאחרונה, זה לא בגלל שלא הצליחו לפתור תרגיל של 5 יחידות במתמטיקה, אלא בגלל שהם שובתים. כשהמורים נאבקים על שכר ותנאים, התלמידים נאבקים על הטיולים השנתיים. כל אחד ומה שבוער לו. ראשי ארגוני מורים באו והלכו, אבל שביתות הן הדבר הכי קבוע במערכת החינוך שלנו, מאז ומעולם. הילד באיור של אדרי אולי קורא בתנ"ך משודרג, אבל הילדים של היום כבר יפרסמו את ההישג שלהם בפייסבוק או סלפי שובב. כך או כך, בית הספר היה ונשאר זירת מאבק.
בין פלאפל בפיתה לשודד עברי ראשון, הקריקטורה הישראלית תפסה לא מעט רגעים מדויקים בשנים המעצבות שלנו כמדינה. בעוד
רבים מנסים לתפוס את הישראליות החמקמקה, זו שתמיד קשה לאפיין במדויק, דווקא האמנים חדי העין, שעשו ועדיין עושים זאת על בסיס יומיומי, מזכירים לנו את מי שאנחנו, לטוב ולרע.
