היא אומרת לי, "פיזית, השמיים נפלו". אני מסתכלת עליה. עוד יש לה זיק של אור בעיניים. יתר הגוף, כאילו עבר למצב שינה, כמו מחשב שמתחנן לסוללה. הייתי קונה לה אלף, לו היו כבר מוצאים את התרופה הנכונה. מיליוני רופאים, מעבדות, מחקרים, וכלום לא זז. רק לפני שבועיים עמדה מולי גבוהה, זקופת חזה, נערה בריאה, יפה. מה יפה? מושלמת. נס גנטי שפסח על החוקים, עד שבא החוק האכזרי הזה, שבחיים צריך להילחם ולפעמים גם על החיים עצמם. מוזר כמה שאנחנו שבריריים.
"כשכואב לה היא נכנסת לחדר", אמא שלה מסבירה את היעלמותה המשונה, באמצע השיחה שלנו בחצר, "כדי שהאחים שלה לא יראו. הם עוד קטנים. לא אמורים בגיל כזה לחוות פחד, או חוסר אונים של אחות גדולה". נכנסתי אחריה. השמיים באמת נפלו, כי איזה חושך באמצע היום. וילונות מוגפים. מזגן שמסנן החוצה את הקיץ שלה, זה שחיכתה לו בשקיקה כל החורף.
"היי", מילמלתי. היא שכבה על המיטה מכוסה בשמיכה, התפתלה מכאבים וסימנה לי עם היד. זאת הייתה השיחה הכי משמעותית שלנו עד היום, למרות היעדר המילים. המסר הכללי עבר, ויצאתי מכירת תודה אל החצר. חייכתי אל השמש. איזה עולם נפלא! מדהים לגלות בכל פעם מחדש שאושר הוא זמין, למרות ואולי בזכות שפע הצער שמקיף אותו. אחרי שראיתי אותה מתגברת בשקט, בעוצמה, לא הרשיתי לעצמי לרחם על עצמי יום שלם. היא תתגבר. בחורה מרדנית כזאת שלא מפחדת לשבור חוקים, לא ישברו אותה ככה בקלות.
חזרתי הביתה. האופטימיות נכנסה רגע לפניי ונראה לי ששרקתי משהו מטופש. פתאום תקף אותי חשק חייתי לחיות. לעשות את כל אותם דברים איומים שתמיד גוררים מצידי איזו תלונה, כמו כביסות. עשיתי אולי ארבע מכונות. אחרי שהפעלתי את המייבש האחרון, ישבתי לי בנחת וקיפלתי ארון שלם. נראה לי שעד אחר הצהריים הסרתי אבק מכל פינה בבית, בחצר, האכלתי את התרנגולות, ואפילו חטאתי בבישול למאכל אדם. כמה נפלא פשוט להיות.
לפני שקיעת השמש הרמתי את הבן שלי, הגוזל בן הארבע שכבר שוקל כמעט כמו אבא, ונשאתי אותו לים. פיזית. בכוח האהבה. טיפסתי איתו על החולות, גלשתי אל המים, נכנסנו שנינו פנימה, נשבה בריזה, מסתבר שהקיץ עוד על האש. והנה, לא תאמינו, נתפס לי הצוואר והתחלתי לבכות.
למחרת בבוקר התעוררתי עם צוואר נעול כמו שערי הגן של אורי בחגים, גוגל פתוח – מחלות סופניות באייפון, חומר הקריאה הקבוע של היפוכונדרית לפני השינה – וזיכרון קלוש מהלילה. יש עוד מכונה אחת להשלים. איכשהו הצלחתי להגיע עד למקלחת. שם נמצא הסל האחרון. איך שניסיתי להרים אותו, גיליתי שהפכתי לנציב מלח בלי יכולת תנועה. כואב לזוז. כואב גם לא לזוז. כל מיני בדים מוטלים עליי, מגבות שאספתי בדרך והאייפון בידי פתוח על דוקטור גוגל. הקשתי את התסמינים. שוב הוא מבשר שחורות.
התקשרתי לנועם שיבוא לחלץ אותי, ועדיין לא סיפרתי לו שבקרוב הוא מתאלמן. נועם בדיוק מעמיס כוורות ברמת הגולן, אז נשכבתי על הרצפה והתחלתי לזחול לאט לכיוון הסלון. כשלבסוף הגעתי למרגלות הספה, התמקמתי לי, עיניי נשואות אל מאוורר התקרה, וקלטתי שם קרדית אבק שטרם נשאבה.
מאז שגיליתי שאני אלרגית, כל גרגיר אבק פצפון חונק לי בגרון. פתאום לא הצלחתי לנשום. אני כבר מכירה את זה, אחת לכמה חודשים מגיע התקף חרדה משכנע, אבל ממש, ואיש לא ישכנע אותי שזה רק זה. לפני איזה שמונה שנים, כשעוד גרתי בתל־אביב, אפילו הגעתי לאיכילוב והתווכחתי עם צוות הרופאים, שלקח אותי לסבב בדיקות. זה היה יום הזיכרון ליצחק רבין, ובעוד אני חיכיתי לצילום רנטגן חמישי, מירי שרה לכל האומה בטלוויזיה. בשידור ישיר בכיכר. הרגשתי כישלון, גם בתחום הזמרה וגם בתחום ההישרדות, הרי מחר היא תשיר שם לזכרי.
והנה שוב אותו כאב מפחיד. שוכבת על הפרקט בסלון, ושום כוח בעולם לא יוכל לשכנע אותי שהצוואר שלי נתפס סתם. כי כשמקישים "כאבי שרירים" בגוגל, בתוספת לחץ בראש, בליווי תחושת חנק קלה ועבר של עישון, מתקבלת תמונת מצב פחות קסומה. ככה נפרדתי מהחיים.
הדופק שלי כבר הרקיע שחקים כשבדיוק אורי ולונה וסבתא חזרו הביתה. שלושתם שאלו אותי אם הכל בסדר, והשתמשתי בעברי כסטודנטית למשחק כדי לשדר להם אמא מגניבה. אישה בת 60 הרימה אותי מהרצפה, ובדיוק כשהתיישבתי על הספה התקשרה אמא שלה: הנערה מרגישה קצת יותר טוב. החליטו להשאיר אותה בבית ולטפל בה באשפוז יום, היא מבטיחה לדווח על כל התפתחות. הרגשתי שהיא אופטימית. כל כך שמחתי.
לי, כרגיל, דיקור עזר. חלקית חזרתי לעצמי. שתי חברותיי שמחו לשמוע שבקרוב נוכל לדבר גם על נושאים אחרים, וכולם הסכימו פה אחד שאני חייבת לחזור לטיפול. למרות שפסיכולוגית זה יקר, המחיר שאני גובה מהסביבה גבוה יותר. נועם הסכים שנטוס סוף־סוף לפריז רק בגלל שבחו"ל אני לא גולשת באינטרנט, והזכיר לי איך לפני חצי שנה חליתי לכאורה בסוכרת מתקדמת, והנה, ראייתי חזרה אליי למרות הכל. ולפני תשעה חודשים, כשסבלתי מניוון שרירים סופני, מי היה מאמין שככה אקפץ היום בקיסריה? הוא אמר שאני נס רפואי, הראשונה בעולם שהחלימה ממשהו שלא היה לה.
ביקשתי שילטף אותי קצת. חייבת אהבה בפועל. אולי זה כל מה שחסר. הסבל שאני חווה הוא מאוד אמיתי, גם אם המחלה עצמה פיקטיבית. וכבר למדנו שאין מדד אובייקטיבי לייסורים. והתזמון? היה צפוי מראש. אני יודעת שזה הכל בגלל מה שעובר עליה. איך שהיא התפתלה ככה במיטה, היה ברור לי ששוב אלקה במשהו פיקטיבי. למה אני לא מצליחה לפתח מינון מדויק של אדישות בריאה? חייבים קצת, לא? כדי לשרוד. ואם אי־אפשר באמת לשלוט על הגורל, אולי לפחות אלמד לשלוט על עצמי. רק תגידו לי איפה, ואני אשלם כל סכום עבור חיסון בפני מחלות של אחרים. זה די אגואיסטי להידבק לחברים שלך לצרות. ככה לא מודדים אהבה.
הכל יהיה בסדר, צריך רק לדעת לשחרר. אז אני מנסה. מתחילה מהצוואר, ואחר כך החיים עצמם. איזה מזל שאנחנו בחיים, נכון? חכם אינדיאני אמר למדקרת שלי פעם, שבכל בוקר הוא מודה על מה שאין לו. לגמרי! מאמצת את השיטה.
