שתף קטע נבחר

להתראות נעורים: יצאנו לדייט בגן שעשועים

אני פוגשת את אלון בגן פלורנטיני קטן, כשהוא חמוש בכלי עבודה: טושים, דבק, מספריים ובקבוק יין. הדייט עוד לא הוזנק ואנחנו כבר מחייכים מאוזן לאוזן, מבסוטים מעצמינו. אני יודעת מה אתם חושבים: פינת יצירה, באמת? אז כן, באמת. זה עושה הרבה יותר הגיון מלשבת במאורת עשן אפלה

לא עוד פאב אפל ואלכוהול, אני פשוט לא אעמוד בזה. הכבד שלי הרוס, שריר הסבלנות שלי תפוס, אבל לעזאזל, הוא רוקד כל כך יפה! אני מוסרת לו באלגנטיות את המספר שלי והוא הולך לדרכו לפני שאני מספיקה להתחרט.

 

ביום למחרת אלון כותב לי: "לא בא לי דייט בנאלי. תני לי אופציות". תקשיבו, זה מדהים. אופציות, איזו חגיגה! כאן, ממרומי גילי (והאגו שלי), לא יוצא לי לשבור את השגרה לעיתים קרובות. נכון, בגלגול הקודם היה את הדייט הספורטיבי ואת דייט הקניות בסופר (מה?), אבל מאז שעברתי לתל אביב, שריר היצירתיות שלי התנוון כדי לשרת את התדמית של הרווקה התל אביבית, והנה, בתוך שניות מנורת הרעיונות נדלקת בראש ואני מסתערת על חלון ההזדמנות הנדיר שנפל בחלקי.

 

"יש מלא אופציות!" אני כותבת לו, ומיד מתביישת בסימן הקריאה.

ים? רומנטי מדי לדייט ראשון. מוזיאון? פלצני מדי. סרט? מחרמן מדי. אוף, פעם הייתי יותר זורמת.

 

"אפשר לבנות ארמון חול", לבסוף יוצא לי. אימוג'י מחייך.

"אלופה".

 

אני ילד בחנות ממתקים! איזה כיף שהוא מפרגן. "אפשר גם להתפלח לחתונה...", הוא כותב. " אבל יהיה קשה למצוא אחת במוצ"ש". הוא מתחיל להתחבב עליי, אלון הזה. אולי הוא יהיה "זה"? וואו, מדהים כמה מהר המחשבה הטורדנית הזו קופצת לראשי בטרום-מערכות יחסים. אני מנסה לעשות עליהdelete אבל מאוחר מדי.

 

אני מרגישה שאנחנו מתקדמים, אבל אני עדיין סקפטית לגבי הרעיון. מה אנחנו בני 3? הלוואי שהיה אפשר פשוט להטיל קובייה שתחליט בשבילי... קובייה! הרעיון מכה בי באחת, חד כתער. קובייה של דייטים ראשונים! זה מה שאנחנו נכין בדייט שלנו. קובייה שיש בה הכל: אופציה אחת בנאלית, שאר האופציות מוטרפות. בפעם הראשונה מזה חודשים, אני מתרגשת לצאת לדייט.

 

שעה אחר כך אני פוגשת את אלון בגן פלורנטיני קטן, כשהוא חמוש בכלי עבודה: טושים, דבק, מספריים ובקבוק יין. הדייט עוד לא הוזנק ואנחנו כבר מחייכים מאוזן לאוזן, מבסוטים מעצמינו. ואני יודעת מה אתם חושבים: פינת יצירה, באמת? אז כן, באמת. זה עושה הרבה יותר הגיון מלשבת במאורת עשן אפלה, כשהדבר היחיד שמפריד ביני לבין הגרוש שלי לעתיד זו כוס יקרה מדי של אלכוהול.

מי צריך עשן, אפשר לשבת בגן (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
מי צריך עשן, אפשר לשבת בגן(צילום: Shutterstock)
 

אנחנו מתיישבים על ספסל ומארגנים את עצמינו בתנוחה נוחה. הוא משלב רגליים, אני חולצת נעליים. מתוך אפלת הלילה בוקע לו חיוך קסום, וכריזמה עדינה נשפכת לו מהעיניים אפילו כשהוא מקפל בריסטול לשניים. אלון לא מסתכל, הוא מביט. אולי אפילו מתבונן. בי. זה קצת נעים וקצת דוקר.

"אז... מה אתה אוהב לעשות?" אני שואלת-קובעת, חצי בורחת לאזור הנוחות, ומיד ממהרת לגזור קופסת סיגריות שמצאנו לכדי קובייה.

"להיות עם אנשים, לבלות", הוא עונה. "ואת?"

 

אני מגוללת את הרשימה המוכרת. עיני תוכחה עמוקות מקשיבות לי, אך מרגישות כמו תער. דוקר לי בבטן וחרדת הדייטים מתחילה לעלות ביחד עם היין. מה הסיפור שלו, אלון? במסיבה הוא היה נראה יותר גבוה, אני לא בטוחה שהוא בכלל הטיפוס שלי. אני ממשיכה לפטפט בקצב מופרז על ספורט וכתיבה, מקשטת את עצמי בתחביבים לרוב. ככל שהלחץ שלי גובר, הפטפוט הופך קצבי יותר, כשבעצם מה שאני רוצה לומר זה: מה אם לא תימשך אליי - אני לא אמשך אליך – אולי אנחנו לא מתאימים בכלל - מי אתה בכלל - מה אני עושה כאן- אני צב בלי בית - אני רוצה ללכת הביתה מיד!

 

הוא, מצדו, ממשיך להקשיב דרך העיניים. גם למטחנת הפטפוט וגם לכל מה שאני מנסה, לשווא, להסתיר מאחוריו. פתאום אני מתגעגעת להצגות הטווסיות של הדייטים הבנאליים ולניכור של תפאורת הפאב. הסדר הקבוע עושה לי סדר. אני מסיימת את המונולוג עם כמה מילים על תחביב הכנת כוסות מבקבוקי בירה ריקים.

 

"מה קורה?" הוא שואל ומניח את בסיס הקובייה המוכנה בינינו. "עולים לשלב הבא?". אני מאדימה. איזה שלב? אני בקושי עומדת בשלב הנוכחי. "הקובייה, עכשיו צריך להחליט מה לכתוב עליה", הוא מחייך.

 

צחוק של הקלה פורץ ממני, ואני יודעת שהוא פשוט מבין כמה קשה לדבר באמת. אני מתבצרת בתוך עצמי עד שאני מוכנה. אני מיישרת אליו את המבט ומניחה אותו על שלו. מבטינו מצטלבים, נרפים אחד בשני כאילו צנחנו אחורה על מיטת נוצות. זה דוקר, ואז נעים. אנחנו רכים. פירות בלי קליפה.

 

"אני שונאת דייטים. זה מלחיץ", אני מודה לבסוף.

"גם אני. לא יודע מה אמורים לעשות", הוא משיב וזיק של עצב חולף בפניו, ומיד נעלם.

"לבנות ארמון חול", אני אומרת וכותבת בטוש עבה על חתיכה קטנה של בריסטול, ואז מדביקה אותה על הקובייה.

"אלופה. ולגבי הלחץ - מקסימום זה יצליח, זה הכי גרוע שיכול לקרות", הוא אומר ומרים שני בריסטולים. "אדום, או כחול?"

 

וזה מה שכתוב על פאות הקובייה שלנו:

לבנות ארמון חול

מתפלחים לחתונה

סקס ללא התחייבות

פאב

אמת או חובה

ארוחת שישי עם המשפחה/חברים (!)

 

לא מאמינים? הנה תראו.

הקובייה של מאיה (צילום: מאיה פרידמן) (צילום: מאיה פרידמן)
הקובייה של מאיה(צילום: מאיה פרידמן)
 

עכשיו הקובייה מוכנה. היא נחה בינינו, מזדהרת בחשכת הליל. "משחקים?" הוא שואל, וזיק של סקרנות מאיר את השמיים. זה עדיין דוקר, אבל אני מסכימה. אני זורקת את הקובייה, היא מתגלגלת בעצלתיים על האדמה, ולבסוף מורה לנו לבנות ארמון חול. מבט של אחוות לוחמים חולף בינינו, ואלון קם בי לומר מילה. הוא ממלא שקית של מים במזרקה ושופך אותה על ריבוע האדמה הקטן של הגינה. בוץ סמיך ניגר לכל עבר, ואני מאושרת עד הגג נוכח ההרפתקה שרקחנו לנו, שני יצורי פלא חסרי גבולות.

 

אני מתיישבת על האדמה (לעזאזל, הג'ינס הזה חדש) ומפשילה שרוולים. "אני לא מאמין", הוא צוחק ודוחף את היד לתוך הבוץ. זה מצחיק, מביך, מגוחך להפליא ונפלא להחריד. אנחנו עדיין קצת נבוכים אבל יש בה חן, במבוכה האוורירית שלנו, כי אנחנו כבר לא מתחבאים מאחוריה, אנחנו מתפלשים בה ונהנים מהמגע שלה על העור החשוף.

רגע לפני שהגיע הכלב (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
רגע לפני שהגיע הכלב(צילום: Shutterstock)
 

"תיזהר, פולש!", אני צועקת כשכלב מתקרב ומרחרח את היצירה שלנו. "אין מצב שהוא משתין לנו על ה...". אוי. הוא השתין לנו על הארמון. לפעמים, בחיים, יש רגעים שאני יודעת שאני לא אשכח עוד לפני שהם חלפו ונהיו לנוסטלגיה.

 

אנחנו צוחקים, מטונפים ושיכורים וכבר אחרי חצות. ערב נהיה ללילה, והמפגש שלנו מגיע לסיומו. הוא מלווה אותי הביתה, משאלת הנשיקה מרחפת מעלינו יחד עם הצחוק של הזוג מהמרפסת. אין לי צורך לדחוק בנו, אז אני נושקת לו בעדינות על השפתיים ומרחפת הביתה, מרגישה את העיניים שלו מקשיבות לצעדים שלי עד שאני נכנסת. אני בוהה בקובייה עוד שעה ארוכה לפני שאני נרדמת, שוקלת בחסות שכרותי לבנות פסל בדמותה ולהתפלל לאלי הזיווגים.

 

הקובייה שלנו לימדה אותי אמת יפהפייה, כל כך אנושית שכואב: כולנו חוששים. מה זה חוששים, משותקים כמו ילדים שעולים על מטוס בפעם הראשונה, פיפי במכנסיים. ורוב הזמן זה בלתי נסבל, אבל ברגעים נדירים כאלה, כמו עם אלון, זה מתוק וזה נמס בפה.

 

הקובייה שלנו לימדה אותי שלא את התוצאה אני מחפשת לשם שינוי, כי 29 שנים של מחשבונים פנימיים לא הביאו אותי רחוק. סוף-סוף מצאתי את הכיף. מאז אותו ערב, הקובייה מונחת על המדף בחדר, ממתינה לקריאה. אני כבר לא זקוקה לה, אבל אני כן זקוקה לזיכרון של המבטים שלנו מתפלשים זה בזו במבוכה מתוקה וסמיכה, לחששות שהולכות ושוקטות בחסדי ארמון הזמן שבנינו. מספיקה לי התזכורת הרגעית לכך שמקסימום - זה יצליח.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
לא עוד פאב אפלולי. הבו לי גן שעשועים
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים