איפה כל התיירים? איך זה שאנחנו מדינה כזאת יפה והם לא באים. הקיץ ארוך, השמש טובה, יש חיי לילה, יש מסעדות שפתוחות 24/7, וגם נורא טעים. אז למה כל התיירים שראיתי במלון, ישראלים?
אנחנו מעצמה קולינרית, מרכז אופנה, הנשים הכי יפות בעולם גרות פה. רובן בחיפה. המצב הביטחוני לא קשור. לכל מדינה בעולם הסכנות שלה. יכולנו להיות יעד אקזוטי פופולרי, "דה הולי לנד", מהגולן המוריק, דרך עכו עם הדגים והכנאפה, ירושלים של הכותל וההיסטוריה והעוצמה הרוחנית, וים המלח, פלא עולם, וכמובן – אילת, עיירת הקיט המושלמת. שלא לדבר על מכוורת "דבש משק טור" בעמק חפר.
יש כאן הכל. חסרים רק 20, 30, כמה מיליוני תיירים.
אחד דווקא הגיע. השבוע. בן הזוג של מודי, אחיו הגדול של נועם. יוג'ין הוא בריטי נאה, מרשים, אינטליגנטי ובעל נימוסים לונדוניים. בגלל שמודי חוגג 40, הוא הזמין את יוג'ין לקפוץ איתו לארץ. להכיר את נופי ילדותו, את המשפחה, המכוורת המשפחתית, ואיך לא, את אילת.
אני טסה לאילת המון, בגלל שאני זמרת. רוב הזמרים בארץ מבלים מחצית מחייהם במלונות שאת שמם הם לא זוכרים מרוב תשישות. בדרך כלל אני פוגשת את החדר שלי כשאני כבר מעולפת לגמרי, אחרי הופעה, אבל הפעם הגענו בבוקר יום בהיר, רעננים ומקולחים. משלחת של שבעה בני משפחת טור, פלס אחת, ויוג'ין. החיים זימנו לי סופשבוע ארוך עם תייר לדוגמה ופתאום גם הבנתי הכל.
בכלל, אני חסידה גדולה של בדק בית. כשהשנאה כלפינו מצד העולם מתגברת, מעניין אותי תמיד לראות מה הם רואים, מהצד שלהם. אני פותחת טלוויזיה, רשתות זרות. חושך בעיניים. יחסי הציבור שלנו הם, בלשון עדינה, זוועה. אנחנו מצטיירים מעוות לגמרי שם בחוץ, וחסרה איזו הסברה חדשה, צעירה או דווקא בשלה, אבל אחרת.
אם שם לא הולך לנו (או כמו שכתב יהונתן גפן ושר ידידי המוכשר ר"ק: "כל כך קר/קר שם בחוץ/ מתי תקלטי שהחיים זה לא קיבוץ"), כמה טוב שיש לנו את כאן. כאן הכי מושלם בעולם (אחרת איך תסבירו את הריבים המטורפים שיש עלינו? אפילו על בר רפאלי לא נלחמו ככה) נו, אז איפה כל העולם?
אז השבוע פיענחתי סוף כל סוף את תעלומת היעלמות התיירים מהארץ, שקצת דומה לתעלומת היעלמות הכסף מחיי. אני זורקת אותו כל הזמן. על שטויות. אז למה שיישאר לי ממנו? גם יוג'ין היה אמנם כבר בחצי הדרך לעשות עלייה. אבל עכשיו, אחרי שביקר פה, אפשר לומר שירד לו.
סופשבוע באילת! יאפי. מזוודות, מצב רוח, כולם מתרגשים. הבידוק הביטחוני היה יעיל. שתי שאלות. תעודת זהות. וכבר נועם בקפה של שדה דב מנשנש במבה אדומה עם הילדים. גם אמא שלו ואחותו הצטרפו. הם מתקשרים אליי לאחל בהצלחה בהופעה, שהלילה בקטע חריג תתקיים דווקא במלון בתל־אביב.
אני מבקשת מנועם לעשות שיחת וידיאו. מסתכלת על הילדים היפים שלי ומבטיחה להם שאצטרף מחר בבוקר. "רק איפה דוד מודי והחבר שלו יוג'ין?" "אה" עונים לי כולם, "הם בבידוק ביטחוני כבר קרוב לחצי שעה".
חצי שעה? בטיסת פנים? שני הבחורים המקסימים האלה, שאחד מהם הוא גם אח של בעלי הידוע לטובה? מה רוצים מחייהם?
ברצינות? אני חייבת להבהיר כאן שאני ממש לא נגד נקיטת משנה זהירות. להפך. עם סף החרדה שלי אין יותר מדי ביטחון, אבל שם זה פשוט הרגיש כמו טרחנות. או סתם היטפלות לתיירים אוהבי ישראל. תבחרו לבד. אני בכל מקרה בטוחה שאפשר לרענן קצת את הפרוטוקולים.
תוסיפו לכל זה את המחיר של המלונות (אנחנו שילמנו 2,000 שקל ללילה לחדר, לא לסוויטה, ממש לא סוויטה, וזה עוד אחרי הנחה). התמורה למחיר (פחות התחשק לבעל הבית להחליף שטיחים ב־40 השנה האחרונות), השניצלונים בבריכה (ילדה אחת אשכרה ביקשה מאמא שלה שתפתח לה שקית של קטשופ במים. והאמא פתחה עליי כשהעזתי לרמוז לה לוותר).
יוג'ין, ששחה ברדודים, נתקל גם במישהו שקינח פנימה את האף. הוא לא התלונן אמנם, אבל אני כל כך התביישתי. למחרת בבוקר התקשר לשירות חדרים. רצה אומלט. אין אומלט בשבת. ביקש קפה הפוך. בשבת לא מפעילים את המכונה.
אני באה ממשפחה מסורתית, בעצמי הפסקתי לעבוד בשישי בערב, אבל את זה בחיים־בחיים־בחיים לא אבין. אם יש מעלית שבת אחת וכל היתר פשוט מזמינים מעלית רגילה בלחיצה, למה אי־אפשר לעבוד ככה גם במטבח? נכון, כי אז ייקחו להם את תעודת הכשרות, ובגלל שאין כמעט תיירות חוץ – כל המלונות בארץ פשוט יפשטו רגל.
הם לא אשמים. אנחנו הרי נותנים לרבנות לשלוט בכל אספקט בחיינו הריבוניים. אבל למה אי־אפשר שחלק אחד של המטבח יהיה כשר, והרחק, מעבר לחומה בצורה, בחלק אחר, יכינו לתיירים כופרים אומלט?
אדרבה. תשמור. אבל למה אתה שומר גם עליי? ועוד לא אמרתי כלום על המבטים.
צאו מהחושך חברים. זוג גברים זה לא סכנה לשלום הציבור, זה הציבור. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.
שנים האשמתי אחרים בבעיות שלי, עד שהבנתי שהגיע זמן להתבגר ולהתבונן אל תוך הנפש פנימה. לא היו לי מספיק חברות במושב עד עכשיו, כי לא הייתי מספיק חברותית. לא רזיתי כי אכלתי. לא מצאתי אהבה 30 שנה – כי שנאתי את עצמי 30 שנה.
די כבר להתבכיין. זה לרוב לא האחרים – זה בדרך כלל אנחנו. השאלה היא רק לאיזה אנחנו אנחנו נותנים לדבר בשמנו. דמוקרטיה היא דרך טובה להתחיל. הבחירה לגמרי שלנו. משהו פה חייב דחוף להתרענן, כי אם נמשיך לשבת ולקלל את כל העולם ואשתו, בקרוב לא יגיע אלינו אפילו גיי בריטי אחד.
agvaniot@gmail.com
