זכרונות מהאייטיז: עולם הבידור בתמונות

"אומרים שהיה פה שמח", ככה בחר הצלם הוותיק משה שי לקרוא לספר הצילומים החדש שלו. התבוננות קצרה באוסף הרגעים הנדירים של עולם התרבות והבידור שהוא תיעד אי שם בשנות השמונים והתשעים סביר שתגרום לכם לחשוב שכן, אולי באמת היה פה שמח, הרבה לפני עידן הלייק והשייר. ואם אז היה שמח - היום אנחנו יכולים לפחות להסתכל בתמונות ולחייך. תודו שזה גם משהו. לרגל השקת האסופה, קיבצנו את הפריימים הגדולים של עולם התרבות הישראלי. יש מצב שמכמה תמונות אפילו תחייכו בקול.

חוגגים הערב

כשהערוץ השני עוד זחל על ארבע, היתה זו שעתם היפה של הצעירים והמוכשרים להתפרע ולפרוץ קדימה. שניים כאלו היו ארז טל ואברי גלעד, מהאנשים הכי מוכשרים ומשפיעים בתקשורת הישראלית, שהחלו כצמד בתכנית הקאלט לימים, "העולם הערב". נראה שהיה להם הרבה מה לחגוג. מאז, אנחנו יודעים, הם לא הפסיקו. בתמונה: אברי גלעד (מימין) ארז טל (במרכז) ואחיו של ארז, ירון (משמאל). השנה היא 1991.

(צילום: משה שי)

"אין לי ממש זיכרון מחגיגות של הצלחה מימי 'העולם הערב'", נזכר גלעד בימים הראשונים של הקלטות התוכנית. "התוכנית לא לוותה בהצלחה כלכלית ולא היתה לזה משמעות כמו שיש היום. 180 דולר לפרק, זה היה השכר שלנו. 'העולם הערב' היתה עבודה מאוד קשה ואינטנסיבית. צריך לזכור שנכנסנו לוואקום שבו לא היתה תחרות, גם מבחינת התכנים שהיו מאוד חדשים. חלק מהתכנית שודרה בזמן מלחמת המפרץ ובאיזשהו מקום גם איפשרה לאנשים לשמור על שפיותם. ברור שהיתה לנו תחושה שיש דיבור סביב התכנית. והחופש לשדר מה שרצינו? זה לא שלא הגבילו אותנו, אני לא יודע איפה אני יותר מוגבל, היום או אז. בסך הכל מה שהיה צריך בשביל להצליח זה מוטיבציה, קצת כסף כדי להרים הפקה ומישהו שישדר אותך".

הזמרת מתימן

מה חזק יותר מסופר-גרופ של חמש זמרות? סופר-גרופ של חמש זמרות תימניות. אין מי שיכחיש שהתימנים כבר מזמן שולטים בזמר העברי. עם שלושה ניצחונות באירוויזיון ואינספור אלבומים ולהיטים, הגרוב שלנו הוא מצנעא. שימו לב לחמש הנשים שתפס משה שי בפריים אחד: מרגלית צנעני, האחיות יוספי, דפנה דקל ועפרה חזה בהכנות להופעה טלוויזיונית באולפני הרצליה. שיר, אמרו כבר האחיות יוספי, עושה לשמוח ולרקוד. אנחנו רקדנו איתן.

(צילום: משה שי)

מתיחות אחרונות

שתי בלרינות מקצועיות, זובין מהטה על התזמורת וטוביה צפיר אחד בבגדי בלט, יצרו את אחד מרגעי הטלוויזיה הבלתי נשכחים שהיו פה. רגע לפני העלייה לבמה, כששלמה ארצי עוד מרגש בביצוע, צפיר נתפס ברגע אינטימי של ריכוז.

(צילום: משה שי)

"איך נכנסתי לבגד הזה בכלל?", תוהה צפיר בחיוך. "היום לא נראה לי שהטוטו היה עומד בלחץ. אני זוכר את ההתרגשות הגדולה לעשות עם הפילהרמונית וזובין מהטה את אגם הברבורים, יחד עם שתי בלרינות מאנגליה. שלמה ניצן, שגם השתתף בתוכנית, בא אלי אחר כך בהלם מוחלט ואמר: 'תשמע, אחרי שעשית את אגם הברבורים עם הבלרינות, אז אני מוכן להאמין להכל'. זה הצליח מעל ומעבר, לא האמנתי שאוכל לרקוד בלט. עשיתי 12 יום רצופים באימונים לריקוד הזה וזה היה כל כך מתיש. כל הכבוד לרקדני הבלט, הבנתי מה עובר עליהם. אחרי כל אימון הרגשתי ששיחקתי שמונה משחקי כדורגל וב-12 יום הורדתי שבעה ק"ג. זו דיאטה מומלצת. כמובן שהעליתי אותם עד היום בחזרה עם ריבית".

ברחובות שלנו

רחובות תל אביב היו המקום הכי נכון בשנות השמונים הצבעוניות. אמנים, אושיות בוהמה ושאר ירקות הרכיבו את חיי הלילה הפרועים של העיר ללא הפסקה והפכו אותה למקור שוקק של יוצרים צעירים. אחד הזוגות הנכונים של אותם הימים נתפסו במצלמה בשיטוט רומנטי בשדרות רוטשילד. היו אלו יובל בנאי, סולן להקת משינה הצעירה, ואורלי זילברשץ, שחקנית עם רזומה מרשים כבר בשנת 1988 בה צולמה התמונה. עד 2007, בה החליטו לסיים את הקשר ביניהם, נשארו בנאי וזילברשץ אחד הזוגות הכי מלכותיים שהיו כאן.

(צילום: משה שי)

מדברים מהשטח

הצלחתם לזהות את הצעיר שמעביר שידור של שירותרום 1987 ומתעד את קורין אלאל בפעולה? הרבה לפני שקיבל תכנית יומית משלו, היה גיא פינס כתב התרבות של גל"צ. באירוע ההתרמה השנתי לצה"ל, הוא היה שם כדי לקלוט את המתרחש ולדווח לאולפן ביפו.

(צילום: משה שי)

"אנשים שוכחים, גם אני לפעמים, כמה שעות ימים ולילות טחנתי בשטח, לפני תקופת הטלוויזיה בחיי", אומר היום פינס. "הייתי באירועים, מופעים וכתבות חוץ כלוחם גל"צ מתלהב. אני קצת מתבאס שלא היינו חמושים אז בניידים עם מצלמה, אין כמעט תיעוד, וכך הספר המרהיב הזה של משה שי הוא פנינה אמיתית של זכרונות הבידור והתרבות שהיו כאן בשנים של טרום הרשתות החברתיות. הספר בעיקר מזכיר לי (לא ששכחתי) עד כמה משה הוא צלם מדהים שלא נטש את השטח אף פעם לטובת המזגן הנעים בסטודיו, כמו שקורה לרוב הצלמים, ועד כמה כל פריים שלו מדוייק ומיוחד."

איבגי ג'וניור

כל מי שמפקפק ביכולת של כישרון לעבור בתורשה, יכול להעיף מבט בתמונה הזו. השנה: 1990, האירוע: בכורת הסרט "שורו" של הבמאי שבי גביזון בקולנוע צפון, תל אביב. בסרט כיכב איבגי לצד קרן מור, נתן זהבי ויגאל עדיקא. לא הרבה ידעו כי מאחורי הקלעים הסתובבה אז ילדה צעירה שעתידה להפוך לאמנית בזכות עצמה. את דאנה איבגי כבר מזמן אין צורך להציג - שחקנית מוערכת וזמרת עולה. הרגע המיוחד שבצילום נוצר רגע אינטימי של מי שרגילים להיות באור הזרקורים.

(צילום: משה שי)

ניפגש בפארק

עוד לא היתה להקה כמו כוורת. אחד ההרכבים המצליחים במוזיקה הישראלית, שלרוב לא לקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, תועד על הברזלים בשדרות רוטשילד, ערב מופע האיחוד הראשון שהתקיים בפארק הירקון, בו השתתפו כחצי מיליון ישראלים נלהבים ומזיעים. מאז נרשמו עוד כמה איחודים מרגשים, אבל מי סופר? מימין: אפרים שמיר, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר.

(צילום: משה שי)

"זה היה לאחר די הרבה זמן שלא הינו בקשר, אולי 10 שנים, ואלון ומאיר הגיעו במיוחד מארה"ב", נזכר שמיר בימי האיחוד. "לאחר מכן אלון נשאר בארץ ולמאיר לקח עוד 20 שנה עד שגם הוא חזר לאחר האיחוד האחרון. את החזרות עשינו בדולפינריום. האיחוד היה מוצלח מאוד והחזיר את החברות בינינו".

איש לא חזה

ב-1997, שלוש שנים בלבד לפני אקורד הסיום הטראגי של חייה, היתה עדיין עפרה חזה חבוקה בידיו של בן זוגה דורון אשכנזי. אחת הנשים המוכשרות ביותר שידעה התרבות הישראלית הספיקה לעסוק בחייה הקצרים מדי בשירה ובמשחק, לפתח קריירה בינלאומית ולהיות אהובה על רבים. היא הלכה לעולמה בשנת 2000. אשכנזי נפטר רק שנה לאחר מכן. רבים היו רוצים לזכור אותה כפי שהנציח אותה שי במצלמתו - מאושרת וזורחת.

(צילום: משה שי)

נערת הרוק

הצעירים שהולכים לראות את שירי מימון מככבת בהפקת "אוויטה" החדשה, אולי לא יודעים שפעם היתה שליטה אחרת בממלכה. ריקי גל, שתועדה כאן לאחר בכורת ההצגה בהיכל התרבות בתל אביב, נזכרת בחזרות המתישות ובסיפוק הגדול של ההפקה שעלתה ב-1987 והפכה אותה גם לכוכבת במה.

(צילום: משה שי)

"זו תמונה שמבטאת בפירוש את ההעצמה והסיפוק שיש אחרי הצגה שאתה עושה במשך שעתיים", אומרת גל. "עבודה קשה מאוד. זה תפקיד שהיה עמוס בפעילות, לא רק פיזית אלא גם דרש ריכוז מאוד גבוה". גל מתארת את הפריים היצרי כ"זה רגע שצולם מאחורי הקלעים בחדר ההלבשה, כשאני פשוט שותה אחרי שאני מסיימת את ההצגה. זכורה לי ההרגשה הזו. הרוויה של אחרי עבודה קשה, ותפקיד גדול ותובעני כל כך". לרוויה.

ילדה סוכר

בת ארבע בלבד, אבל אי אפשר לטעות: הילדה שקלט משה שי במצלמתו אי שם בשנת 1988 עתידה להפוך לפרסונה מצליחה ואחת מהישראליות הידועות ביותר בעולם. בר רפאלי הקטנטנה תועדה כך ביום מואר בחוות סוסים בשרון וכבשה את ליבו. בלי לדעת כי הוא מתעד כוכבת, צילם שי את התמונה הראשונה של רפאלי שפורסמה בעיתונות. יש מי שימצא סמליות בתמונה הזו, בתקופה בה עם ישראל עוקב בדריכות אחר היווצרות הדור הבא לבית רפאלי-עזרא.

(צילום: משה שי)

זהו זה, ולא אחרת

שלמה בארבא, דבה'לה גליקמן, נשיקה צרפתית. צריך לומר יותר מזה? את הרגע הבלתי נשכח הזה באירוע של הפסטיגל במרכז ענב בתל אביב של 1987, מתאר בראבא כך: "זו היתה התקופה בה גיליתי את המשקה האלכוהולי המפוקפק אבסנט, שזה בעצם אציטון בבקבוק מפואר. המשקה הזה גרם לי לנשק כל מה שפגשתי: קופאיות בסופר, הומלסים ברמזורים, בעלי חיים שהלכו לאיבוד, תיבות דואר, אפילו מדרכה אחת. דובה'לה היה החינני שבהם! הייתי חוזר על זה, אבל בתנאי שהוא יבוא בתלבושת משטיסל". נותרנו ללא מילים.

(צילום: משה שי)

גידי לא, תגידו לו

באותה הרוח ובאותה השנה ממש קרה גם המפגש הזה, בין דוריבן זאב לגידי גוב. זה מה שהיה לבן זאב לומר על הפגנת החיבה שתיעד משה שי, בעין שדבר לא בורח ממנה: "ככה אמנים היו מתנשקים פעם, מכל הלב ובשפתיים". סחתיין.

(צילום: משה שי)

את תותחית 

אחרי חמישה אלבומים מצליחים, שרית חדד היתה מוכנה לפריצה הבאה. "כמו סינדרלה", שיצא ב-1999 כבר מיצב אותה ככוכבת בלתי מעורערת. זמרת השנה של רשת ג', הופעה ראשונה בהיכל התרבות בתל אביב, פסטיגל ילדים ודואט עם "טיפקס" היו רק חלק מההישגים של שרית באותה השנה. קשה להאמין שאת כל אלו היא השיגה כשהיא בת 21 בלבד. חדד, שתועדה כאן ברגע שקפא בזמן על הדק בנמל תל אביב, מחייכת בשמחה כאילו יודעת שכל הטוב עוד לפניה. סינדרלה? מלכה!

(צילום: משה שי)

האיש הקטן מהרדיו

אין רדיו ישראלי בלי יואב (י') קוטנר ואין יואב קוטנר בלי רדיו ישראלי. חיידק המיקרופון, מסתבר, הוא עסק משפחתי אצל הקוטנרים. כאן מצולם יואב עם בנו יונתן באולפני גלי צה"ל, כי לשים את המחט בדיוק על תחילת השיר היא אמנות שעוברת מאב לבן.

(צילום: משה שי)

"אני זוכר שהייתי הולך עם אבא שלי לרדיו, אבל אני יותר זוכר את הביקורים שלי ב'זהו זה', זה מאוד הגניב אותי אז", אומר היום הבן יונתן. "אני הייתי בראש אז שלכל הילדים אז יש אבא ברדיו או בטלוויזיה, וזה מה שחשבתי כשהייתי קטן. לא חשבתי שאני מיוחד בזה. הייתי בן ארבע או חמש כששיחקתי עם חבר שלי, אביבי, בדשא ליד הבית ואמרתי לו משהו כמו: 'טוב, אני הולך הביתה לראות את אבא שלי בטלוויזיה'. ואז הוא אמר לי 'טוב, גם אני אראה את אבא שלך בטלוויזיה'. ואז תיקנתי אותו ואמרתי: 'לא, אתה רואה את אבא שלך בטלוויזיה'. ואז פתאום נפל לי האסימון שזה לא ככה אצל כולם. הריח של הרדיו זה משהו שאני נורא זוכר מאז שהייתי ילד. גם היום כשאני מבקר יש מן ריח כזה למקום, ריח של תקליטים. זה משהו שאני נורא זוכר מילדות".

כל הצילומים לקוחים מספרו של משה שי, "אומרים שהיה פה שמח", שראה אור לאחרונה בתמיכת אקו"ם ומפעל הפיס. התמונות מתעדות רגעים ייחודיים ורגעים של אחורי הקלעים של התרבות הישראלית בשנות השמונים והתשעים.