הקבלות מטרידות לגרמניה של 1926

במאמר דעה שפורסם ב-ynet קרא ד"ר מאיר סיידלר להתפטרותו של האלוף יאיר גולן וטען כי דבריו שיקפו "בורות היסטורית ולקות מוסרית". בעולם אידאלי היה אולי מקום לצפות שבאירועים לזכר השואה יתייחסו רק לשואה עצמה - לטראומה, לאובדן, לכאב הניצולים וכיוצא בזה. אבל למרבה הצער הגבול הזה נחצה זה מכבר. מדינאים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים מכל קצוות הקשת הפוליטית נזקקים זה מכבר לזיכרון השואה וכל אחד מהם מציע לנו את לקחה ומגייס אותנו למניעת הישנותה. בעיני - אם יש זילות השואה בדברי סגן הרמטכ"ל אז ממש באותה מידה יש מן הזילות בקריאה החוזרת ונשנית שעלינו "להיות חזקים" כלקח השואה.

עוד בערוץ הדעות:

גישור חובה למתגרשים

האם חמאס משנה סדרי עדיפויות

נקודת הרתיחה של תדמית ישראל בעולם

המחיר האמיתי של תרופות הפטנט

מהאלוף גולן לשגריר ונצואלה ובחזרה

לא אכנס כאן לדיון בשאלה אם הדברים היו צריכים להיאמר דווקא על ידי איש צבא. כמי שעוסק מזה כשני עשורים בחקר יהדות גרמניה תחת המשטר הנאצי חשוב לי יותר להתייחס לגופם של דברים. האלוף גולן לא התייחס בדבריו ל"שואה" אלא דיבר על גרמניה לפני 70, 80 ו- 90 שנה. צודק ד"ר סיידלר שאין מקום להשוות את המציאות של 1946 ואף לא את זו של 1936 למציאות שלנו. אבל - וכאן אתקן את עמיתי הנכבד - 1926 שממש אינה השנה שתוחמת את עליית הנאציזם לשלטון בהחלט ראויה להשוואה.

בתקופה זו פעלה המפלגה הנאצית בשולי הפוליטיקה הגרמנית ואיש לא העלה בדעתו שהיא תוכל להשתלט אי פעם על גרמניה. הנאציזם נודע אז יותר מכל דרך בריוני האס.אה. שהסתובבו ברחובות בכרזות ובצעקות נוסח "גרמניה התעוררי, יהודה התפגרי". קבוצות נוער השוליים שהחוליגנים שלהן צועקים ברמה "מוות לערבים" פועלות בסגנון דומה. כשצפיתי לאחרונה בקטעים מ"מצעד הדגלים" שהתקיים ב- 2014 ברובע המוסלמי בירושלים, שבמהלכו עשרות ואולי אף מאות צעירים יהודים מוסתים צועקים "מוות לערבים", "שיישרף לכם הכפר" ו"ייבנה המקדש יישרף המסגד" - ראיתי לנגד עיני את פעילי האס.אה. בשנות העשרים. לא מדובר בבודדים שפועלים במחתרת. הביזיון הזה התרחש לעיני המשטרה ותחת השגחתה.

ד"ר סיידלר אכן צודק שיהודי גרמניה לא ביצעו פיגועי דריסה או דקירה. אבל התמונה אינה כה פשוטה. בעיני שונאיהם זוהו היהודים עם השמאל, ואפילו עם השמאל הקיצוני המאיים. יהודים (אם כי לא "היהודים" ואף לא רובם, אבל בהחלט יהודים) בלטו מאוד בין ראשי מהפכות השמאל הקיצוני בגרמניה ב-1919 ובעיני החוליגנים של האס.אה. (כמו גם בעיני רבים אחרים שהתייחסו בסלחנות לאלימות שלהם) נראה הדבר כניסיון השתלטות עויין על גרמניה בשעת משבר.

אכן הרוב הגדול של יהודי גרמניה היו אזרחים נאמנים, אך יש להבין שתחושת איום מסויימת, שיכולה להיות מדומיינת גם אם יש לה גרעין כלשהו של הצדקה, היא חלק ממה שיכול לעורר מהצד המאויים תגובות פשיסטיות אלימות. זהו סוד כוחה של הגזענות. נגד הסכינאות והדריסות יש להילחם בכל הכח, אך אסור בתכלית לקבלן כעילה כלשהי להפיכת תופעות אלימות הלאומניות שצומחות בציבור היהודי ל"נורמליות", כחלק מסכסוך בין עמים.

אם יש הקבלה בינינו לבין גרמניה של 1926 הרי היא נוגעת ליחס הסלחני משהו של חלקים מדעת הקהל ולעתים אף גורמים מסויימים ברשויות לאלו "משלנו" שנוקטים באלימות גזענית. נראה שמערכת המשפט שלנו עדיין עומדת איתן בדרך כלל אל מול הסכנות הללו ואין בקרבה שופטים כמו זה ששפט את היטלר לאחר הפוטש של 1923 בגרמניה, הקל בעונשו ואף אמר ש"היטלר הזה בחור מצויין". אבל דווקא מערכת המשפט עומדת כרגע מול מתקפה מרוכזת של כוחות בלתי מבוטלים שחותרים להפוך את צביונה ל"לאומי" יותר.

אם לא נשווה ל"גרמניה הנאצית" וודאי שלא "לשואה" אלא לתהליכים מסוכנים שהתרחשו בגרמניה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אזי ההשוואה מטרידה ואינה כה מופרכת וודאי שאינה טעונה ב"לקות מוסרית". אני מגנה בתוקף את ההתבטאות המופקרת של שגריר ונצואלה - אין כל קשר בין מדיניות ישראל בשטחים לבין "הפתרון הסופי". אבל האם החשש של מה יאמרו עלינו בעולם גובר בחשיבותו המחוייבות שלנו לחוסן מוסרי ולדמוקרטיה? דומני שסדר העדיפויות כזה, ששם במרכז את האינטרס ההסברתי שלנו, לקוי מיסודו.

פרופ' גיא מירון הוא ראש המחלקה להיסטוריה פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ומשמש כראש ועדת המחקר והפרסום של מכון ליאו בק ירושלים לחקר יהודי גרמניה ומרכז אירופה. עוסק בחקר יהודי גרמניה בתקופת השואה.